בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
ספורט ובריאות

בחירת היחסים המתאימים
----------
כולם בוודאי מכירים את המלצות ה-'Dietary Guidance's', או את התפיסות המקובלות בקרב תזונאי הספורט השונים וההמלצות הגורפות של השניים לגבי הפחמימות.
כולם בוודאי מכירים את המלצות ה-'Dietary Guidance's', או את התפיסות המקובלות בקרב תזונאי הספורט השונים וההמלצות הגורפות של השניים לגבי הפחמימות. כולם ממליצים להפחית את צריכת השומן למקסימום של 30% מסך הקלוריות, לחלבון נותנים מגבלות נמוכות וזהירות למדי לפי משקל גוף רזה (או באחוזים נמוכים), וכך נשאר מקום נכבד לשארית הקלוריות מפחמימות (בממוצע, 40% - 60% מהסך הקלורי).
אם נדבר על למה הגיעו להמלצות הללו, אנו נכנס להיסטוריה של מחקרים מיושנים, תפיסות תזונתיות ישנות, כמה סברות שנחשבות היום למיתוסים, על הבחנות כלליות שמהן הסיקו מסקנות, התייחסות לכלל אוכלוסיית הספורטאים כאל ספורטאי סבולת, ונראה שההמלצות הללו לא מתאימות לכולם בצורה כל כך חד משמעית (גם לא לכל הספורטאים).

קצת רקע מורחב;
בהתייחסות לאוכלוסיה הרחבה ולתפיסות רשויות התזונה הממליצות, ניתן גם לראות הרבה בעיות שצצות להן מהתפיסה שיש להפחית את השומן, להיזהר עם כמויות החלבון, ולקבל את מרבית הקלוריות מפחמימות. אנו מקבלים תסריט מסוים שבו לאנשים קשה לשלוט ברעב ולהגיע לשובע, קשה לשלוט ברמות האנרגיה, הם משמינים בקלות, מפעילים כל מיני נטיות גנטיות לסוכרת, ובסופו של דבר גם מוצאים את עצמם במצב של פרופיל שומנים מחורבן ולחץ דם גבוה. בקיצור, מאפייני ה 'סינדרום המטבולי', וזה ללא הרבה שומן בתפריט.
ואם נדבר על מפתחי גוף (הכוונה היא לכל מתאמן ממוצע שמטרתו היא גוף חטוב ושרירי), אנו לא נוכל שלא לראות גם כאן בעיות שונות שצצות להן. אמנם פחות מצבים קליניים, אך גם כאן ניתן לראות נטייה יותר גדולה להשמנה במקרים מסוימים, לצבירת נוזלים והרגשה מנופחת שכזו, לרמות אנרגיה לא יציבות, וכך גם לבעיות מסוימות בביצוע מוצלח של דיאטות הרזייה ובביצועים האתלטים. מה שמוביל אותנו לחשוב שאולי-

משהו כאן לא מתפקד כמו שצריך;
אוקי... אז נכון שיש אנשים שלא כל כך נכללים בקטגוריה הזאת, ובמיוחד בשילוב עם פעילות, שאפשר לומר שהאיזון הזה הוא אפילו אופטימאלי בשבילם (הרגשה ומראה מלא וחטוב, רמות אנרגיה יציבות, ובעצם בדיוק ההפך מהשאר). אז מה הכי מתאים בתור המלצה כללית?... אז זהו, שאין כזה דבר (שה'DRI' ישברו את ראש).
במרוץ השנים ניתן לראות מספר גישות תזונה שונות שצצו להן וגרמו להרבה דיונים ומחלוקות סוערות. היום יש "כת" שלמה של דיאטות Low Carb, ומאידך גיסא, את מצודדי הHigh Carb'', את גישות הביניים, כשכל אחת מהן מצדדת במחקרים שונים, בדיאטות שונות (AtkinsZone וכו') ובתיאוריות שונות. אפשר בהחלט לתת טיעון הגיוני בעד ונגד כל אחת מהגישות, אך המציאות אינה כה פשוטה.
בחיים האמיתיים בהחלט ניתן לראות קבוצות של מגיבים ולא מגיבים, וזאת אפילו ללא קשר לחסרונות הפוטנציאלים של כל אחת מהגישות. כלומר, משהו אחר קורה כאן. חשוב לי לציין, שאני מתייחס כאן בעיקר לשינויים ביחסי השומןפחמימה בתפריט, כאשר כמויות החלבון בד"כ יהיו יותר סטטיות, עם הסתייגות רצינית לכיוון של דיאטות הרזייה הדלות בפחמימות. חד וחלק, כשיורדים במשקל, יש יתרון בהעלאת כמות החלבון (*מעבר* ל2 גרםקילו) שתבוצע בתאום עם הירידה בכמות הפחמימות. למעט אנשים ממש שמנים, הצמדות להמלצות החלבון הרגילות כאשר הפחמימות יורדות (שברוב המקרים הן יורדות בדיאטה כברירת מחדל) תוביל לאיבוד מסה רזה ולתוצאות פחותות.

אז מה בעצם קורה כאן;
רק מתוך התבוננות במה שקורה כאן, מניסיון, ניתן להבחין באיזו תבנית מסוימת של תגובות. אנשים שרואים תוצאות טובות בדיאטות HCLF (אני אשתמש בקיצורים מעכשיו), רואים תוצאות פחותות בLCHF, וההפך. פשוט וכך, הם מרגישים לא טוב (אפלוליות שכזו שלא נעלמת, רמות אנרגיות ברצפה), לא מתקדמים במשקלים או לחלופין, יורדים בכוח בדיאטות, ואפילו לא מצליחים לראות התקדמות בהרכב הגוף כמו שצריך. וחשוב גם לציין, שיש אנשים שמסווגים לשלבי הביניים (MFMC), וגם כאלו שמצליחים להרוויח משני הצדדים. אבל בגדול, בהחלט ניתן לראות כאן עקביות בתבנית הזאת של התגובות.

את חלק מהסיבות לתופעה אפשר לקשר להשפעות עקיפות, התנהגותיות בעיקר (behavioural factors), במקום להסברים ברמה של הבדלים פיזיולוגים מסורבלים. אחד התרחישים הנפוצים הוא פשוט נושא הדבקות וההצמדות לדיאטה, מה שאצל מפתחי גוף יהיה פחות סביר להניח. פשוט וכך, אפילו אם אנו מדברים על מעידות קלות או על חוסר דיוק קטן, מספר גדול של אנשים פשוט רואים השפעות שונות על תחושת הרעב והשובע בין סוגי הדיאטות שמשפיעות על צריכת המזון. אם זה ההבדלים הפיזיולוגים שיוצרים הפחמימות והשומנים על תחושת הרעב (רמות האינסולין והסוכר בדם, רמות הקטונים וחומצות השומן החופשיות), או ההבדלים בסוגי המאכלים שמשתנים בין הדיאטות וגם כן יוצרים השפעות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות שונות (מה שנקרא 'העדפות אורו-סנסוריות'). ככה שניתן להסביר את התופעה חלקית, בצורה העקיפה הזו, אך צריכים להיות הסברים מעבר לכך (למרות שזה חשוב וצריך לקבל יחס בבחירת היחסים), וכמובן שלאור בקרה קלורית הם אינם מספקים לנו מענה ברור לשאלה; איך בוחרים יחסים מתאימים בשבילנו?.

אז מה יש למדע לומר בנושא;
מחקרים אחרונים החלו לחקור כל מיני גורמים מקשרים בין דיאטה לגנטיקה, והציעו שקיימים הבדלים ביולוגיים בתגובותיהם של אנשים לדיאטות שונות. מה שיכול להסביר את הנאמר למעלה. בהתייחסות לצריכת השומן, זוהה פנוטיפ (מילה טכנית המתייחסת לתגובה בין הגנטיקה שלכם לסביבה שלכם) מסוים שקיבל את השם LowHigh Fat Phenotypes'' (1). בעזרת מעקב צמוד על מספר רציני של פרמטרים באוכלוסיות שסווגו לקטגוריות הפנוטיפים השונות, נראה כי אנשים מסוימים פשוט מסוגלים להגביר את קצב שריפת השומן יותר ביעילות בתגובה לצריכת שומן תזונתית גבוהה (ע"פ ערכי הRQ). הם נשארים רזים באווירה הזו של אבות המזון, כאשר אחרים (כפי ששיערנו), לא. אספקטים אחרים של המטבוליזם (לפטין, BMR, TEF...) והרעב גם כן קושרו לפנוטיפים HF וLF. אך לצערנו, לא הועלתה שום דרך פרקטית לקבוע לאיזה פנוטיפ אנו משתייכים, ובנוסף לכך, עדיין לא קבעו בצורה חד משמעית אם האפקט קשור בצורה אינהרנטית לביולוגיה או לאדפטציה פשוטה לדיאטה;"The two arguments can be formulated as an environmentally-driven diet selection leading to protective physiological adaptations, or a biologically-driven energy expenditure leading to an appropriate diet selection."

אבל הנקודה עדיין עומדת בפניה, ביולוגית, אנשים מסוימים מסוגלים להעלות את קצב חמצון השומן עם העלייה בצריכת השומן יותר טוב מאחרים. וזה גם יכול להיות חלק מההסבר לתגובותיהם השונות של אנשים לדיאטות קטוג'ניות (CKDAtkinsTKDUD2…), שבעצם מאופיינות בכמות גבוהה של שומן, ושחלק ניכר מפעולתן הפיזיולוגית היא הגברת ניצול השומן לאנרגיה על פני פחמימות. אותם אנשים שכנראה נמצאים בקטגוריית הHF phenotype פשוט משגשגים בדיאטות הללו, כאשר אחרים צוברים נוזלים ולא יורדים בשומן כמו שצריך.

מחקרים יותר אחרונים גם הציעו קשר בין הצלחת הדיאטה לבין משתנים של רגישות התאים לאינסולין, וגם של הפרשת אינסולין מהלבלב. אבל לפני כן, בואו נבין על מה מדובר-

רגישות לאינסולין ופלט; הם שני אספקטים שונים, אך די קשורים אחד לשני, מהמטבוליזם של אינסולין.
כפי שרבים יודעים, אינסולין הוא הורמון 'אגירה' (אם לא אנסה להיות ממש 'פוליטיקלי קורקט') המשוחרר כתגובה לאכילה, עם האפקט הכי גדול בהשפעת הפחמימות, אחר כך החלבונים, ולבסוף השומן שנראה כבעל השפעה קטנה ביותר עד לכדי לא קיימת על הפרשת האינסולין. ההורמון הנ"ל משפיע על המטבוליזם של כל אבות המזון, בצורה עקיפה או ישירה, כאשר הוא בעיקרו אחראי על סדר היום התקין של הפחמימות (עוזר לממזרים להיכנס לתאים ולא לעשות בעיות).
רגישות לאינסולין מתייחסת למידת היכולת של גופינו להגיב להורמון. כשהיא נמוכה, עד לכדי חסינות (שזה מצב שבו הגוף אינו מגיב בכלל, המאפיין את מחלת הסוכרת מסוג II), הגוף נזקק להרבה יותר אינסולין מאדם בעל רגישות גבוהה להורמון כדי להפעיל את הקידוד הגנומי בתא (הפעלת הגנים שאחראים שהדברים שהוא אמור לעשות יעשו), וכך מייצר יותר בתגובה למזון. ובעוד שרגישות נמוכהחסינות לאינסולין נקבעת בעיקר ע"י אורך חיים (דיאטה ופעילות משחקים כאן תפקיד רציני, וכך גם אחוזי השומן בגוף), גם הגנטיקה משפיעה כאן לא מעט. למעשה, על אותם אחוזי שומן, ניתן לראות שינויים ברגישות לאינסולין ביחסים של עד 110 בגלל משתנים גנטיים. ככה שזה בהחלט סביר שאפילו אתלטים רזים עם תזונה מאוזנת יכולים להראות מידות מסוימות של חסינות לאינסולין.
כמו שזה נראה, יש גם הבדלים אינדוידואלים בין כמות האינסולין שהגוף משחרר בתגובה לאכילת ארוחה נתונה.
כלומר, הפלט של האינסולין משתנה בין אנשים ולא רק בגלל הבדלים ברגישות לאינסולין, כשניתנת להם כמות זהה של מזון מסוים במצב ניטרלי (אחרי צום).

אז אם נחזור למחקרים, מסתבר ששני הנושאים הללו מקושרים לעלייה או ירידה במשקלשומן (2). מנקודת המבט של הגוף, רגישות לאינסולין מראה קורלציה (קשר אסוציאטיבי, לא כגורם) לעלייה במשקל. התאים "מושכים" קלוריות בקלות, וזה מה שהגוף בעצם "רוצה" לעשות באחוזי שומן הנמוכים שמאופיינים ברגישות הגבוהה לאינסולין. החסינות לאינסולין נחשבת למנגנון אדפטיבי שבא למנוע עלייה נוספת במשקל, הגוף מחפש איזון (בשפתו הביולוגית – הומיאוסטאזיס). לעומת זאת, המחקרים מציעים שהנטייה לשחרר יותר מדי אינסולין מובילה להעדפה להשמנהעלייה במשקל, אם זה בגלל השפעות פיזיולוגיות על המטבוליזם של השומן, או ע"י עלייה ברעב. המחקרים בנושא מצומצמים, אך כשנבדק הקשר בין הרגישות המשתנה של אנשים לאינסולין ושחרור האינסולין לבין הירידה במשקל, ברוב המקרים, לא הובחנו הבדלים משמעותיים (2).

ובעוד שאותם מחקרים לא ראו הבדלים רציניים בירידה במשקל בין המאפיינים האינדוידואלים השונים הללו הקשורים לאינסולין, אנו לרוב נראה שאנשים עם רגישות נמוכה לאינסולין (סביר להניח שאלה הם אנשים שמנים) יאבדו יותר שומן (ניתן להסביר זאת מההשקפה של הגוף שהסברתי) ופחות שריר, כאשר המצב ההפוך יקרה אצל אנשים עם רגישות גבוהה לאינסולין (שסביר להניח שהם רזים). אך בהקשר שלנו, המדבר על האינטראקציה בין הדיאטה לבין המאפיינים האינסולינמיים הללו, אכן בוצעו כמה מחקרים בודדים מעניינים המראים שהיא קיימת (3).

במחקר (3), נשים שמנות עם רגישות גבוהה או נמוכה לאינסולין חולקו לדיאטות HFLC או LFHC. כלומר, לארבע קבוצות שונות (LCsensitive, HCsensitive, LCinsensitive, HCinsensitive). והתוצאות מעניינות; הנשים הרגישות לאינסולין בדיאטת הHC איבדו כפול מהמשקל של הנשים הרגישות לאינסולין בדיאטת הLC, כאשר אותו הדבר קרה לנשים עם הרגישות הנמוכה לאינסולין שאיבדו דווקא בLC כפול מהמשקל שבHC. את התוצאות לא היה ניתן להסביר בבירור, אך כמו שחשבנו, הוצעו משתנים גנטיים כהגורם להבדלים. נבדק גן מסוים במהלך המחקר הנקרא FOXC2 שמעורב בתהליכי ההוצאה האנרגטית, שהופעל אצל אותם נשים שהגיבו הכי טוב לדיאטות. ככה שיש כאן תופעה, יש כאן הסבר גנטי מסוים כמו ששוער, אך בהחלט צריך עוד מחקרים בנושא.

ועם כמות עוד יותר מצומצמת של מחקרים, מחקר אחרון שבדק את ההקשר של שחרור האינסולין לדיאטה (4), הציע שגם כאן יש דברים בגו. באותו מחקר, הנבדקים קיבלו דיאטות עם כמות גבוהה או בינונית של פחמימות ועומס גליקמי, והירידה במשקל נבדקה ביחס לרמות שחרור האינסולין הבסיסיות שלהם. התוצאות היו גם כן מעניינות ודומות למחקר הקודם, כשאותם אנשים עם הפלט הגבוה של אינסולין איבדו יותר משקל במעמס הגליקמי הנמוך, ואלה עם הפלט הנמוך של אינסולין איבדו קצת יותר בדיאטת עם המעמס הגליקמי הגבוה.

נוריד הילוך ונגיע לנקודה;
בכללי, אני חושב שהמידע המצומצם שקיים על הפנוטיפים השונים, בנוסף לזה על התגובות של אנשים עם רגישותפלט משתנים לאינסולין, תומך בהבחנות שמתרחשות בעולם האמיתי בהקשר של ההרגשה השונה של אנשים בדיאטות שונות, בנטיות ההתנהגותיות, ובהקשר של התוצאות והביצועים. אז כיצד אנו משתמשים במידע הזה? –

לצערנו, וכמו שאמרתי, אין דרך מדויקת לסווג אנשים לפנוטיפים השונים, אז אני אתמקד באינסולין (אני מניח גם שבסופו של דבר הם הולכים יד ביד עם התגובות השונות לדיאטה, אך זו רק הנחה). ישנן דרכים מדויקות מאוד לבדוק רגישות ורמות בסיסיות של שחרור אינסולין, אך הן דורשות בדיקות דם בסיסיות ומיוחדות (מבחן העמסת גלוקוז למשל). למרות זאת, ישנם סממנים שונים היכולים להראות אם יש לכם רגישות לאינסולין טובה ואולי גם אם אתם משחררים יותר מדי אינסולין. יש שתי שאלות בסיסיות שאתם יכולים לשאול את עצמכם בהקשר של תגובתכם לדיאטות:

1. האם אתם מוצאים את עצמכם מפומפמים ומלאים או נוזליים וקצת מרושלים מבחינת המראה, בתגובה לצריכה גבוהה של פחמימות?. אם המצב הקודם הוא הנכון, אז יש לכם רגישות טובה לאינסולין, ואם האחרון, אז לא.

2. כשאתם אוכלים ארוחה גבוהה בפחמימות, האם יש לכם בדרך כלל רמות גבוהות ויציבות של אנרגיה, או שמא אתם מגיעים למצב של קריסה פתאומיתתחושת נמנום וחוזרים להיות רעבים שעה אחרי זה?. אם המצב הקודם הוא הנכון, אז אתם כנראה משחררים רמות רגילותנמוכות של אינסולין, ואם האחרון, אז כנראה שאתם נוטים לשחרר יותר מדי אינסולין שבעצם גורם לרמות הגלוקוז לצנוח. ויכול להיות שזה גם בשילוב עם רגישות נמוכה לאינסולין.

סביר יהיה להניח שבודיבילדרים מקצועיים, עם הגנטיקה המובחרת שמאפיינת אותם, יהיו בעלי רגישות גבוה לאינסולין ובעלי פלט נמוך שלו. זה בעצם מסביר למה רק לעתים רחוקות אנו רואים את אותם אנשים בדיאטות עם כמות נמוכה של פחמימות, ולרוב זה יהיה רק בסוף החיטוב כדי להיכנס כמו שצריך להעמסת הפחמימות לפני התחרות. ומהצד השני, הרבה אנשים יותר 'ממוצעים' שעוסקים בפיתוח גוף רואים תוצאות לא טובות בגישות הללו, ולרוב עוברים לדיאטות קטוג'ניות סייקליאליות שונות לחיטוב, ולגישות מאוזנות יותר עד לכיוון אסטרטגיות ה'Low carb Bulk' בעלייה במאסה.



נעבור לקצת 'הלכה למעשה' לסיום הדברים;
אם אתם מתמודדים טוב עם כל הסובב לפחמימות ואינסולין, רוב הסיכויים שהדיאטה הסטנדרטית תהיה הדרך בשבילכם. מה שאומר שכמות גבוהה של חלבון תהיה מתקבלת, כמות גבוהה של פחמימות, ונמוכה של שומן. אז לעלייה במסת השריר אנו נגיע למשהו כזה; 10%-20% קק"ל מעל התחזוקה שהיא בערך 32-36 קלוריותקילו, חלבון באזור ה2 גרםקילו או יותר אם אתם רואים בכך יתרון, שומן באזור ה1 גרםקילו (בשביל תפקוד מערכתי תקין, ואפשרות להכניס את חומצות השומן החיוניות), מה שמשאיר בערך מקום ל 50% מהקלוריות להגיע מפחמימות (או פחות אם אתם אוכלים הרבה חלבון, אבל האפקט הוא על אותו עקרון מבחינת האינסולין).
היחסים הללו בהחלט יכולים לעבוד בשני הכיוונים, אך אני אעדיף לראות קצת יותר חלבון בחיטוב על חשבון הפחמימות אצל רוב האנשים והשלבים בדיאטה. וכדי שהפחמימות לא ירדו נמוך מדי בגלל הקיצוץ בקלוריות (מה ש"יעביר אותנו קטגוריה"), אפשר לרדת עוד טיפה בכמות השומן אבל לא להגזים כאן. נקודת התחלה קלורית לדיאטה בסיסית תהיה להוריד 10%-20% מהתחזוקה, או להשתמש בנוסחא במאמר 'קביעת הגרעון הקלורי המקסימאלי', לבחור בגישה סייקליאלית שתאפשר גרעון יותר גדול לתקופה קצרה, או פשוט להפסיק לבלבל בשכל ולהתאים את עצמנו לפידבק של הגוף.

אם אתם רואים את עצמכם בצד השני של המטבע, אז ככל הנראה יהיה עדיף שהשומן יהווה חלק יותר ניכר מהתפריט שלכם, על חשבון הפחמימות (החלבונים גם יצטרכו להתגמש יותר, בהתאם לסיטואציות, וכמובן שאל תשכחו שגם להם השפעה לא קטנה על האינסולין). אז למטרת עלייה במסת השריר; אותו בסיס של 10%-20% קק"ל מעל התחזוקה שהיא בערך 32-36 קלוריותקילו, חלבון באזור ה2 גרםקילו ויותר אם אתם רואים בכך יתרון (רק שכאן הוא יקבל משקל יותר רציני, ו"יחשב כפחמימה" כשהוא מעבר), כאשר מיחס של 11 בערך בין הקלוריות מ- שומןפחמימה עד להורדת הפחמימות לאזור ה100 גרם ביום מנוחה ו150 ~ גרם ביום של אימון (שזה המינימום שימנע מצב של קטוזיס) יהיו מתאימים.
למטרת חיטוב הגוף בהחלט אין יותר מדי מה לשנות (חוץ מהקלוריות כמובן), רק שכאן אנו נעלה יותר את החלבון כברירת מחדל, על חשבון השומן (בגלל כמות הפחמימות הנמוכה). אפשר אפילו לרדת כאן מאזור ה100-150 גרם פחמימות לכיוון הדיאטות הקטוג'ניות למיניהן, רק לא לשכוח שהן חייבות להתבצע בצורה של סייקלים (תקופות נמוכות וגבוהות בפחמימות). וגם כאן, נקודת התחלה קלורית לדיאטה בסיסית תהיה להוריד 10%-20% מהתחזוקה, או להשתמש בנוסחא במאמר 'קביעת הגרעון הקלורי המקסימאלי', לבחור בגישה סייקליאלית שתאפשר גרעון יותר גדול לתקופה קצרה, או שוב להפסיק לבלבל בשכל ולהתאים את עצמנו לפידבק של הגוף.

את הגבולות העליונים והתחתונים בתוך הקטגוריות הללו ניתן לשנות לפי ההרגשה, וכמובן שלפי שאר הפרמטרים שלפיהם אנו בוחרים יחסים מתאימים; מידת אקטיביות יומית, אחוזי שומן שונים ושלבים שונים בדיאטה, נטיות המשפיעות על היבט ההתמדה, או כל דבר אחר. לשיכולכם.

סיכום בכמה מילים;
אני מקווה שיש לכם כעת קצת יותר תבונה בנוגע לבחירת היחסים המתאימים בשבילכם. ההבחנות הללו צריכות לסייע לכם בתור נקודת התחלה מסוימת ולעזור לכם להימנע מטעויות אפשריות, אבל הן לא מורידות את הצורך החשוב של תהליך הניסוי וטעייה.
אחד המסרים החשובים כאן לטעמי הם כנגד כל המקובעות שניתן לראות עם דיאטות שונות, שיטות, או גישות שונות הגורסות שהן הדרך היעילה ביותר, או שהן המציאו את הגלגל. אני חושב שלמעט מקרים שבהם אנו עושים משהו לא בסדר, ברמה של; גרעון נמוך מדי, כמות חלבון לא מתאימה, יותר מדי זמן במאזן שלילי, עודף גדול מדי, כמות שומן פחמימות נמוכה מדי או כל דבר אחר שעובר את המגבלות הידועות לנו תחת כל גישה תזונתית, כל השיטות אמורות לעבוד. אין איזה קונצנזוס תזונתי שהצליח ממש לתפוס בצורה חד משמעית במרוץ השנים, וכמו באימונים, אנו רק רואים את הגישות חוזרות על עצמן תחת שמות אחרים. מה שכן מתקדם ומשתפר זה היכולת שלנו לשים גבולות ולשפר את הדרכים הקיימות, ובמיוחד להצליח יותר ויותר להתאים דברים בצורה אינדיוידואלית. כאשר המחקרים שעליהם דיברתי הם אחת הדוגמאות לכך.

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות