בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

´חטאים אחר כך´פרק 7
-----------------------------
 רומאן מאת יעלה זהבי, סופרת צעירה ומוכשרת אשר לוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת, אולי בכל כורחה ואולי לא, וכך או כך - אף אחת מהן אינה יודעת בוודאות לאיזה מהתיאורים היא מתאימה. זהירות-ממכר!

הדר,

בטלפון, בועז השתנק יותר מאשר דיבר. בין אנחה לשיעול, לכחכוח גרון, או אפילו ליבבה, בקושי הצלחתי להבין את המילים שלו. הוא אמר שהוא לא יכול לדבר עכשיו ובאותה נשימה אמר שאנחנו חייבים לדבר. הוא אמר שמצאתי חן בעיניו, שמאוד מצאתי חן, אבל עכשיו קרה מה שקרה ומעט מאוד זמן עבר מאז שנפגשנו והוא לא יודע איך לגשת אלי עם נושא כזה, אם בכלל אפשר. ניסיתי לשאול אותו על מה הוא מדבר אבל לשאלות קונקרטיות הוא הגיב בשתיקה, תמיד שתיקה. ובסופו של דבר, בעיצומו של מה שנשמע כמו התקף אסטמה, הוא ניתק את הטלפון והתקשר שוב רק כעבור שעה.
הפעם דיבר בשלווה מצמררת.
'תקשיבי, אני לא יודע איך לומר לך את זה, ואני מתבייש לומר שלרגע חשבתי שאולי הדבר הטוב לעשות הוא לא להגיד כלום, אבל החלטתי פשוט ליידע אותך. האקסית שלי התקשרה אלי. היא... היא חולה.'
שתקתי. בראש שלי דיברו המון קולות. אחד סרקסטי שאיחל לה החלמה; אחד תמים ששאל אותי מה לעזאזל זה קשור אלי, אם יש או אין לה אנגינה; ואחר מפוקח, חד-מחשבה, שהבין שהיא חולה, כלומר שיש סיכוי שגם בועז חולה, כלומר שיש סיכוי שגם אני.
'מתי זה נודע לך?' שאלתי.
'לפני שעתיים'
'איך זה נודע לך' שאלתי.
'אמרתי לך, היא התקשרה אלי'
'כן. סליחה. אמרת לי. ואיך זה נודע לה?' שאלתי.
'בחור שהיא הייתה אתו התקשר אליה ואמר לה'
'ואיך זה נודע לו?' שאלתי.
הוא לא ענה.
מה זה משנה, שאלתי, הפעם את עצמי. למי איכפת איך זה נודע לו. לאף אחד לא איכפת. גם עכשיו אין לי מושג למה המשכתי ברצף השאלות הבלתי-חשובות האלו, אבל המשכתי. לפעמים השאלות עצמן הן רק תרוץ להציב את סימן השאלה הגדול, וסימן השאלה הגדול – למקרה שאת לא יודעת, הדר, ויש לי הרגשה שאת יודעת היטב – סימן השאלה הגדול הוא תמיד אחרי המילה ´למה´. למה, לעזאזל, למה. למה זה קורה. למה זה קורה לי. למה עכשיו. למה.
'זה נודע לו כי הוא מאושפז בטיפול נמרץ עם דלקת ריאות'
'הבנתי'.
נפלה שתיקה.
היא לא ממש נפלה. היא התפשטה, התפרשה. היא השתלטה. בועז, למרות הכול, הצליח למצוא בעצמו את הכנות ואת האומץ, פשוט לומר. לגמגם אמנם, אבל לומר. אני אוהבת אנשים שמגמגמים. אני מעדיפה גמגום ישר מאשר שטף דיבור רהוט, בוטח, כמו זה של בעלך. אני אוהבת אנשים שמגמגמים ביושר. אבל באותו זמן לא חשבתי על זה. באותו זמן לא חשבתי על כלום חוץ מאשר על החיים שלי ועל האפשרות שאיבדתי אותם. באותו זמן לא ערכתי את ההשוואה הזאת בין שני הגברים; אחד ביש-מזל אבל אמיץ וכן; והשני שקרן, פיו מפיק מרגליות וכל אלות המזל מקרקרות סביבו. כזה בעלך.

'אני שמחה שאמרת לי.' אמרתי אחרי כמה רגעים שנראו כמו נצח.
'מחר בבוקר אני הולך להיבדק. אני מבטיח שאעדכן אותך'
'כן. גם אני אבדק. גם אני אעדכן אותך'
'את בסדר?'
'כן. כן אני בסדר. אבל אני צריכה לסיים'.

שוב שתיקה.

'בהצלחה, בועז'
'כן. בהצלחה'


את הטלפון החזקתי ליד האוזן כמעט חצי שעה, מנותק. אבל בדיעבד, כשאני חושבת על הימים האלו, נדמה לי כאילו את השפופרת הזאת החזקתי ליד האוזן לא פחות משבועיים. אלו היו ימים שהעור שלי עטף אותי כמו חליפת גומי. העולם היה דהוי, ממתין לגורלי. בסופם התבשר לי שאני בריאה. התשובה שלילית, כלומר הדם שלי נקי, לפחות מ-HIV. אבל בועז – הוא נדבק. האקסית שלו נדבקה והיא זו שהדביקה אותו. אבל הוא לא הדביק אותי. כמה נחמד מצד בועז, לא להדביק אותי. שכבתי אתו שמונה פעמים, אף פעם בלי קונדום, ובכל זאת הוא לא הדביק. שמונה נשמות אבדו לי במיטה שלו, ואחת נשארה. אני בריאה והוא חולה. לבּי עם בועז.
לא שמרנו על קשר. הוא לא יכול היה לסלוח לי על זה. על מה? אין לי מושג, תבחרי את: אולי לא יכול היה לסלוח לי על הבריאות שלי, אולי לא יכול היה לסלוח על המזל, או על הסבלנות, או על העובדה שבשום שלב לא האשמתי אותו. אבל הניחוש שלי הוא שהוא לא יכול היה לסלוח לי על מה שהוא עשה לי, או כמעט עשה לי. כי בשבועות ההם שחכינו, הוא לא יכול היה לדבר אתי. שנינו המתנו, כול אחד בחדר ההמתנה שלו, שהיה אטום, בלתי חדיר לצליל, בטח לאור. מדהים כמה מכעיס אותנו העוול שאנחנו עושים לזולת. ותדעי שזה לא נעלם מעיניי. ראיתי איך זה קורה עם בועז, שכעס עלי על מה שהוא אולי עשה לי. ראיתי איך זה קורה עם בעלך, שכעס עלייך ועלי, על מה שהוא בוודאי עשה לנו. וראיתי איך זה קורה לי אתך, כשכעסתי עלייך על מה שעשיתי לך. אנשים מסוגלים לסלוח ליקיריהם על הרבה דברים שיקיריהם עשו להם, אבל קשה להם מאוד לסלוח על הדברים שהם עצמם עשו ליקיריהם. כי ככה זה, יקירתי: את המראות הקשים ביותר אנחנו רואים במראה. כמה עצוב.
מכל מקום, מערכת היחסים שהייתה לי עם בועז הייתה קצרה ועגומה. מה שנשאר ממנה הוא טראומה וחרדה קיומית שמהולה בחדוות חיים חדשה, אולי מחודשת, אבל מסויגת וזהירה. מה שהשתנה, השתנה באופן מהותי. בזמן הזה שבו חיכיתי למה שנתפס בהתחלה כבשורת המוות שלי ובהמשך כבשורה מרה שגם עליה אמצא את הדרך להתגבר – בזמן הזה התפרקתי והרכבתי את עצמי מחדש. הרכבתי את עצמי חזק יותר, מחושל יותר, בטוח ויציב לקראת התשובה הבלתי-נסבלת, או התשובה הרצויה, או כל תשובה שזו לא תהיה.
ובעודי מתפרקת הבנתי שאני צריכה להתמודד גם עם אלו שיש לי אחריות כלפיהם וגם עם אלו שנכנסו לחיי. בזמן הזה צריך היה לבחון את כל מערכות היחסים, לדבר עם מי שצריך לדבר, ליידע את מי שצריך ליידע. והאדם הראשון שדיברתי אתו לא היה בעלך. לא-לא. האדם הראשון שדיברתי אתו היה את.

באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות