בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
חטאים אחר כך

חטאים אחר כך פרק 2
-------------------------
'חטאים אחר כך'. רומאן מאת יעלה זהבי, סופרת צעירה ומוכשרת אשרלוקחת אותנו שבוע אחר שבוע בנפתלי נפשן של שתי נשים דרך רומן מכתבים מקוצר נגלה מערכת יחסים בלתי-צפויה בין שתי הנשים. אחת בוגדת בעל כורחה, השניה נבגדת, אולי בכל כורחה ואולי לא, וכך או כך - אף אחת מהן אינה יודעת בוודאות לאיזה מהתיאורים היא מתאימה. זהירות-ממכר!

הדר,

לא שאלת, אבל פגשתי אותו בכנס. ארבע שנים אחרי הפעם האחרונה שהייתי באוניברסיטת תל-אביב, הרגשתי שאני לא בדיוק מתרגשת לחזור אבל לא הייתה לי ברירה. הכנס נערך באולם ´דולפי´ בפקולטה לרפואה, והנושא שעמד במרכזו היה ´היבטים משפטיים של בחירת מין העוּבּר´, מה שהפך את כל הסיפור לגרוע הרבה יותר. שבוע לפני כן חגגתי 31 ונראה היה שהנושא הזה החליט לתקוף מכל עבר. אמא שלי, למשל, שלא ראתה אותי ארבע שנים, הזדרזה לסיים את טקס השיבה הביתה ומיהרה להעלות על סדר היום המשפחתי את מה שבאמת חשוב – מתי יגיעו הנכדים. בסרקזם גלוי אמרתי לה שהם בטיסה הבאה, אבל היא לא צחקה ובטח שלא נרתעה; היא היתה נחושה להמשיך להתמקד בנושא. רצית דוקטורט, היא אמרה, וקיבלת אותו. רצית קריירה, היא אמרה, וקיבלת אותה. עכשיו יאללה, תמצאי גבר, תקימי משפחה, תראי איך אחותך מאושרת עכשיו כשהיא עם גדי ואת יודעת שהשעון הביולוגי שלך וגו´. בכל אופן, כל זה קרה בדיוק עשרים דקות אחרי שנחתתי בארץ, כלומר אחרי משהו כמו 30 שעות ללא שינה, כך שהשעון במטבח, שהראה שהשעה עשר, הטריד אותי הרבה יותר מהשעון הבילוגי שלי. אז השתקתי את אמא שלי והבטחתי שמעכשיו והלאה לא אעשה שום דבר חוץ מאשר להתגייס לטובת המשימה האבולוציונית. מובן שהאופציה הטובה יותר הייתה פשוט להסתלק משם, אבל באותם ימים נאלצתי לגור בבית הורי כי עדיין לא מצאתי דירה. לקח שבועיים עד שמצאתי את הדירה באלכסנדר ינאי ובשבועים האלו נאלצתי להדוף את הנושא הזה שוב ושוב, עד שבסופם, עם תחילת השבוע השלישי, לכבוד הסיום הגיע הכנס ה-31 של האגודה הישראלית לפריון פוריות והפריה, לא פחות. להיעדר מהכנס לא יכולתי מאחר שאחד המרצים שהרצו בו עתיד היה להיות קולגה שלי, אז במשך שש שעות נאלצתי, אחרי שבועיים של האזנות להטפותיה של אמא שלי, להקשיב למשפטנים, רופאים, פילוסופים, אנתרופולוגים, רבנים וסוציולוגים, שדיברו כולם על הבעיה הברורה-מאליה שבבחירת מין העובר. הם דיברו על המשמעות הדמוגרפית, על המדרון החלקלק; אמרו שיום אחד נבחר את מין העובר ואחר-כך את צבע העניים ואחר-כך אלוהים יודע לאן נגיע. הם העלו את כל הטיעונים השחוקים והנכונים, אבל בעיקר המשעממים, ואני, מה שעניין אותי כל הזמן הזה לא היה הבעיתיות שכרוכה בבחירת מין העובר, לא-לא. מה שעניין אותי היה הבעיתיות שכרוכה בבחירת עוּבּר, כל עוּבּר. כי מי בכלל רוצה עובּר.
אז אמרתי לו את זה, לבעלך. למי שיכול היה להיות אב ילדייך. אמרתי לו את זה כי מאז שחזרתי לארץ הוא היה הראשון שבמקום להטיף לי ניסה לנהל איתי איזשהו סוג של דיאלוג. וכן – ההרגשה הייתה טובה. זה היה בהפסקה הראשונה, ואני, כמו שאר האנשים, הסתערתי על שולחן הקפה כדי להכין לעצמי נס, וכששמעתי את הקול שלו מדבר אל העורף שלי, לא הופתעתי. כבר באולם הרגשתי את העיניים שלו בגב שלי, נעוצות. הוא אמר שאני נראית משועממת, אז אישרתי שזה נכון וחייכתי חיוך די מאולץ והפנתי לו את הגב. אבל הוא לא ויתר. שאל אם אני לא חושבת שזה נושא מרתק. אמרתי שלא. אמרתי שאני חושבת שזה נושא מאוס. והוא חייך. עדיין לא ויתר. הוא שאל אם אני לא רואה את המורכבות והבעיתיות שכרוכות בבחירת המין של היילוד. ואני אמרתי בדיוק את מה שחשבתי, שמבחינתי עוּבּר זו בעיה אחת גדולה, ללא הפליה על רקע דת גזע או מין. אז הוא צחק ובשלב הזה נכנעתי. בחיי איך הוא צחק. היה משהו בצחוק שלו שהיה משוחרר, טבעי, מלא הנאה (ולימים הבנתי שבאותו צחוק היה גם משהו צבוע וחסר-אחריות). בכל אופן, אז הוא היה כובש, הצחוק הזה. שאלתי עם מי יש לי הכבוד, וכשהוא אמר את שמו הגיע תורי לצחוק. יש הרבה מאוד דברים מושכים בבעלך, אבל השם שלו זה לא אחד מהם. בכל מקרה נראה שהוא לא נעלב במיוחד. הוא העמיק את החיוך שלו ואמר, אוקי, בואי נשמע מה השם שלך וכשאמרתי את שמי הוא מיד שתק. כן. שתק. כנראה הופתע. לרגע נראה היה שמשהו בו ממש התערער, כאילו נקרע איזה חוט פנימי שקשר בו את כל האיברים. בדיעבד אולי היה גם איזה חיוורון שאיים להתפשט בו. ואולי את כל זה אני מדמיינת בדיעבד. בכל מקרה, אז לא יכולתי לדעת שההפתעה הזו שזיהיתי בעיניים שלו הייתה בעצם בהלה. אחרי הכל, גם לך קוראים הדר, ואַת אשתו, והנה אני, זו שתהיה הבגידה הבאה שלו, מתבררת כהדר בפני עצמה. אבל בעלך כמו בעלך השכיל להתעשת מהר. הוא אמר – שימי לב – שהדר זה השם האהוב עליו. ככה הוא אמר. בנחרצות פתאומים שאלוהים יודע מאיפה הוא גייס פתאום, הוא העז לומר שזה השם האהוב עליו, ואני חייכתי. אחר-כך אמר משהו נוסף, שלעולם לא אשכח, ושאני נחושה לספר לך עליו למרות הכאב שהוא אולי יעורר. כשהוא הבחין בחיוך שלי, שלא נעדרה ממנו אירוניה, הוא אמר, לא-לא, אני לא אומר את זה כדי להתחיל אתך, זה באמת השם האהוב עלי. פעם הכרתי משהי בשם הדר ומאוד אהבתי אותה. 'פעם הכרתי משהי בשם הדר ומאוד אהבתי אותה'. כואב לך לשמוע את זה? שפעם הוא הכיר הדר שהוא אהב? או שאולי את אדישה לזה. אולי את אדישה גם לזה. בכל מקרה, תדעי שכששאלתי אותו מה קרה לה, להדר הזאת, הוא לא השיב. והשתיקה הייתה ארוכה. עמדתי עם הכוס ביד, היא עדיין הייתה ריקה, וחיפשתי חלב, מנסה למלא את השקט בפעלתנות מעושה שהיא חיפוש דבילי אחרי חלב שאזל. עזבי, הוא אמר. בואי נאריך קצת את ההפסקה שלנו ונצא לשתות קפה אמיתי. אז הסכמתי. גם בגלל שהתחשק לי קפה.

באדיבות: מגזין יופי
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  יפה מחכה כבר לפרק הבא
יפה מחכה כבר לפרק הבא   - ‏19/‏10/‏2006 02:42 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות