בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
פוריות ופריון

קיים יחסי מין לא מוגנים ונדבק באיידס
---------
ערב של שיכרות וקיום יחסי מין לא מוגנים, הוא הבין שייתכן שנדבק באיידס.

עוצמה, ריגוש, לחיות את הרגע, ליהנות, תמיד על הקצה. זו רק חלק מדרך החיים שלי בשנים האחרונות. בגיל 28, כנראה שעוד לא מצאתי את המקום הזה שיגרום לי להרגיש בנוח, שיגרום לי לתחושת סיפוק.

אולי זה מה שהוביל אותי לפני כחודש למצוא את עצמי עם פרטנר לא מוכר, כשאני שיכור וחסר מעצורים, ועוד לבצע איתו סקס לא מוגן פעם אחר פעם, מתעלם לגמרי מהסיכון הברור, דוחף את עצמי יותר ויותר אל הקצה.

"יש לך סיבה לדאוג"

לרוב, ברגעים כמו אלו, שאלה תמימה של "בריא?" מספיקה לי. אני לא יודע בדיוק מה קרה באותו הבוקר אבל החלטתי לחזור על השאלה, הפעם בצורה קצת יותר תקיפה. "בריא?", שאלתי, חושב שאם לא, אז יש לי מה לעשות בנידון, יש איזה טיפול ששמעתי עליו, של "היום שאחרי".

חששותיי התאמתו כששמעתי את התשובה יוצאת מפיו. "תשמע", הוא אמר,

יש לך סיבה לדאוג. לא הייתי זהיר בחודשים האחרונים. התפרעתי ממש".

אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה שהייתה לי באותו הרגע. מרמה, בגידה, חוסר אחריות ורגשות אשם, הן רק חלק קטן

מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש באותן שניות. אליהן הצטרף חישוב מהיר של אחוז הסיכוי להידבק והחרדה העצומה מכך שיכול להיות שאני אהפוך לחלק מהסטטיסטיקה.

כמה רגעים אחרי התלבשתי, שתיתי כוס מים, סימסתי לבוס שאני לא מגיע ונסעתי ישירות לבית החולים איכילוב. מצאתי את עצמי עומד בתור לקבלה, בלי הפנייה, כשאני מרגיש את כל העיניים ננעצות בי, כאילו כולם מקשיבים לכל מילה שיוצאת מפי.

"עשיתי סקס לא מוגן ואולי נדבקתי באיידס", אמרתי לאחות שקיבלה אותי, שנראה היה כאילו היא שומעת את המשפט הזה פעמים רבות מדי. היא לקחה לי דם לבדיקה, הטיפה לי עד כמה זה מסוכן והפנתה אותי לייעוץ.

"שיקרתי ונתתי תשובה חיובית"

כשהגעתי לשלב הייעוץ התברר לי שזה לא כל כך פשוט לקבל את ה"טיפול שאחרי", למניעת המחלה. הטיפול ניתן רק אם עומדים במספר קריטריונים, והסיבה לכך, לפי מה שנאמר לי, היא שמחיר התרופות וההשפעה שלהן על הגוף גובה מחיר גבוה כל כך עד שהרופאים חייבים לוודא שההחלטה להתחיל את התהליך מוצדקת. לרוב מי שמקבלים את התרופות אלו רופאים או אחיות שהיה להם מגע ישיר עם דם של חולה איידס, נשים או גברים שנאנסו ואנשים שידוע להם כי לפרטנר שאיתו הם קיימו יחסי מין יש איידס.

כששאלו אותי האם אני בטוח שלפרטנר שלי יש איידס נתתי תשובה חיובית. שיקרתי. פחדתי כל כך שנדבקתי שפשוט רציתי לעבור את הטיפול, רציתי להרגיש שעשיתי את כל מה שאני יכול כדי לא להיות עוד אחד בסטטיסטיקה של חולי האיידס. הרי אני עוד צעיר, יפה וחכם. עוד לא ראיתי מספיק ועוד לא עשיתי מספיק בחיי. אני עוד רוצה במהלך חיי להיות בזוגיות טובה ובריאה, נטולת פחדים ומגבלות.

לשמחתי קיבלתי את המרשם המיוחל, ובאותו הרגע התחיל שעון החול לעבוד. הייתי צריך להתחיל לקחת את הכדורים תוך 72 שעות מרגע קיום היחסים הלא מוגנים, כשעדיף לעשות זאת תוך 24 שעות, מאחר ואז הטיפול משמעותית ואפקטיבי יותר.

מצאתי את עצמי עובר מבית מרקחת אחד לשני, מחפש את המקום בו אוכל לקבל את התרופות שיעזרו לי להישאר בריא. ובכל הזמן הזה אני מרגיש תשוש ומיואש מהטרטורים וההמתנה, אבל בעיקר מההשפלה, הבדיקות והייעוץ שעברתי.

"אין לי יום-יומיים"

סוף כל סוף מצאתי בית מרקחת שבו נמכרת התרופה. חשבתי שבזה תמו ההתלבטויות, החששות והייסורים. אבל להפתעתי גיליתי שכאשר מדובר בתרופות יקרות כמו זו יש צורך בקבלת אישור מיוחד מקופת החולים שלי, אישור שלרוב לוקח יום או יומיים לקבל.

הפאניקה, כצפוי, חזרה אלי. "אין לי יום-יומיים", אמרתי לרוקח, מיואש. "התרופה כבר לא תהיה אפקטיבית אם אקח אותה בשלב מאוחר כל כך".

אבל הרוקח ענה לי שאלו הנהלים, ואני התחלתי במסע של שיחות טלפון אינסופיות לקופת החולים, מנסה איכשהו להשיג אישור. בכל אותו הזמן אני לא מפסיק לחשוב על השעות המבוזבזות שכבר עברו ועל כך שעוד רגע עומדים כבר לסגור את בית המרקחת ויכול להיות שאשאר ללא התרופה שיכולה להציל את חיי.

לשמחתי הרופא שלי, שערבתי בעניין בשלב מוקדם יותר כדי לראות במה הוא יוכל לסייע, היה מלאך אמיתי. הוא עזב את כל מה שעשה באותם רגעים והתקשר לכל מקום אפשרי. זה עזר. הוא השיג לי את האישור המיוחל, ואני התחלתי לקחת את התרופה וחזרתי לנשום לרווחה.

שלושה כדורים בבוקר ושלושה כדורים בלילה למשך 30 יום. אלו היו ההוראות. היום אני כבר ביום ה-29, כשמאחורי 29 ימים מאוד לא פשוטים, קשים אפילו.

השתניתי. אני עייף מידי בשביל להיפגש עם חברים, עייף מידי בשביל ללכת לחדר כושר. אני מזניח את הבית ואת המטלות היומיומיות. לא מצליח לקום לעבודה. אני מסתובב עם כאב בטן תמידי, מלווה ברגשות של חרדה ודיכאון, שהן רק חלק קטן מתופעות הלוואי של הכדורים, שליוו אותי בחודש האחרון.

אני כבר מחכה שהחודש ייגמר. אני מחכה לקבל את 24 השעות היומיות שלי בחזרה. אני מחכה לרגע בו אפסיק לתרץ לבוס שלי למה אני עובד פחות או לחברים שלי למה אני לא נוכח בכל האירועים האחרונים שליוו אותם.

מה שאני יודע בוודאות הוא שאני לא רוצה לעבור את זה שוב ושאני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה. 30 הימים האחרונים שעברו עלי לימדו אותי שאף רגע של עוצמה או ריגוש לא שווה את החיים שלי, את החברים שלי ואת השוני שחל בי בתקופה הזו.
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות