בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
ילדים וחינוך

להגן על ילדים מפני קשיי החיים

אין דבר שהיינו רוצים יותר מאשר להגן על ילדינו ממהמורות החיים, אך למרות כל מאמצינו ולחצינו, ה' עדיין מנהל את העולם, ולילדים שלנו עדיין יש בחירה חופשית,למרות שבעת האחרונה הם נירמחים על ידי הוריהם מאת אמונה ברוורמן

אין דבר שההורים רוצים יותר מאשר להגן על ילדיהם מכל מהמורות החיים – בהשאלה, כמובן, אבל גם פשוטו כמשמעו. מהשריטה הראשונה עד לציון הנמוך הראשון (מה? הילד שלי?!) מכאב הלב הראשון עד לבוס הקשוח הראשון.

ואין דבר שאנחנו מסוגלים פחות לעשות. למרות כל מאמצינו, לחצינו ונדודי השינה שלנו, ה' עדיין מנהל את העולם, ולילדים שלנו עדיין יש בחירה חופשית (למרות שחלק מההורים עושים ככל יכולתם כדי להרוס את זה...).

אבל לפני שאתם מצטערים על קביעתי, שימו לב: האם ראוי בכלל לנסות? האם אנחנו עוזרים לילדים שלנו בכך שאנחנו מצילים אותם או מגוננים עליהם מקשיי החיים? האם אנחנו מסייעים להם במסעם לעצמאות רוחנית ופיזית, או שאנחנו אולי מעכבים את צמיחתם? מנציחים את ילדותיותם? מגוננים יתר על המידה ואולי תוך כדי כך פוגעים בדימוי העצמי שלהם?

נניח בצד את הסכנות הפיזיות שאסור להניח לילדים להגיע אליהן. לא סמטאות אפלות, לא ממתקים מזרים ולא טלפונים סלולאריים כשנוהגים. אבל מעבר לזה, מהי בדיוק האחריות שלנו?

מחנכים ופסיכולוגים רבים מעודדים את ההורים לעקוב מרחוק. מעורבות היתר שלהם מזיקה, כך הם טוענים. העיתונים מלאים סיפורים על הורים שממלאים את מטלותיהם הלימודיות של ילדיהם, מלווים אותם לראיונות ואפילו, בשנים שלאחר הלימודים, מתקשרים לבוסים של ילדיהם כדי לדבר על העלאת משכורת וקידומים. ואז הם מתפלאים מדוע הילדים שלהם חוזרים לגור בבית.

החל בהנחיה התלמודית ללמד את ילדינו לשחות, התורה תומכת בהענקת עצמאות לילדינו, ובהרגלתם בהתנהגות בוגרת ומבוגרת.

והתרגול לכך צריך להתחיל בגיל צעיר. מגיל קטן מאוד, הילדים שלנו מלקטים רמזים מההתנהגות שלנו. אם הם נופלים ופוצעים את הברך, ואנחנו מגיבים כמו על אסון בינלאומי, ככה גם הם יגיבו. אם אנחנו מטפלים בזה באופן ענייני, ככה יעשו גם הם. הם ילמדו שנפילות ושריטות וחתכים ופצעים הם חלק מהחיים, שכדאי לקבל במינימום תלונות. וחשוב יותר, הם ילמדו שה'פציעות' האלה הן מחיר נמוך שאנחנו משלמים כדי לרכוש מיומנויות חדשות; כמו השתתפות במשחקי חברה, למשל.

חלק מההתבגרות הוא ללמוד להסתדר עם קשיים

כשהילדים שלנו מתבגרים, אנחנו צריכים להעביר את העיקרון הזה לבית הספר. בהחלט מוטל עלינו כהורים לוודא שהילדים שלנו מקבלים חינוך איכותי, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חינוכית. אנחנו צריכים לבחור בית ספר בזהירות ובמקרים נדירים גם לנקוט עמדה ברורה. אבל באופן כללי עלינו לשמור מרחק ולתת לילדנו (היקר) ללמוד מהניסיון. אפילו בבתי הספר 'הטובים ביותר' יש מורים בלתי מושלמים. בלי כל ספק היינו מעדיפים שכל מורה יהיה חם, מבין ואוהב – וידע להעריך בדיוק מי הילד שלנו ומה הוא צריך (כמו שרוצים הוריהם של 39 הילדים האחרים בכיתה) – אבל זה לא מציאותי. יהיו מורים משעממים, מורים חסרי סבלנות, מורים קרירים.

חלק מההתבגרות הוא ללמוד להסתדר עם קשיים. חלק מהגדילה הוא להפיק את הטוב ביותר ממצב רע. אנחנו צריכים ללמד את ילדינו לא להתלונן, ולתת להם כלים להתמודד עם סביבה חינוכית פחות-ממושלמת.

לשלי, ידידתי, יש בת שנראה כאילו תמיד יוצאות לה המורות הקשות (האם היו אלה המורות או הבת? הרבה יותר קל להאשים את בית הספר!). כל כמה חודשים, שלי הייתה מגיעה לבית הספר ומתווכחת עם ההנהלה. בתה העריכה את התמיכה הזו, אבל בסופו של דבר זה יצא לרעה. הבת שלה הפסיקה להכין שיעורי בית או להתרכז בשיעורים, לאחר שגילתה ששיחת טלפון אגרסיבית מאמא שלה משיגה את אותן תוצאות בהרבה פחות מאמץ. למרות שהיא הצליחה להעביר בצורה זו את החטיבה, היא נמצאת עכשיו בתיכון ומתמודדת עם חסר משמעותי של מיומנויות למידה ומשמעת – או כל חוש אחריות שהוא – כאשר המורים, להפתעתה, מחוסנים בפני תחינות הוריה.

אנחנו מנסים להגן על ילדינו גם בחברויות שלהם. למרות שיש מדי פעם ילד מופרע שמציק לתלמידים או כיתה עם בעיות רציניות כלשהן, לרוב אלה הן מחלוקות מינוריות אשר נפתרות טוב יותר על ידי הילדים עצמם. במשך החיים שלנו, אנחנו חייבים לעבד אי הבנות במערכות יחסים – בחיי הנישואין, במשפחה, בחברויות ובעבודה. בית הספר לא מפתח רק את הידע המתמטי ויכולת הקריאה שלנו. גם בהפסקות בחצר הילדים שלנו רוכשים כמה כישורי-חיים. אם ההורים – או המורים או הפסיכולוגים של בית הספר – יתערבו בכל מריבה, איך ילמד הילד ליישר את ההדורים עם קולגה קשה או אפילו עם בן/בת הזוג?

כואב כשהילדים שלנו עצובים. אנחנו רוצים לסדר להם את זה ו"לתקן" את הכאב. אבל אנחנו מוכרחים לעצור את עצמנו. ראשית, למרות שבאותו רגע זה נראה כמו משבר נוראי, הם יתאוששו במהירות (זה בדרך כלל לוקח להורים קצת יותר זמן). שנית, הם לומדים הרבה יותר כשהם מתמודדים עם זה לבד. לפעמים, אני שומעת במקרה קטעי שיחות טלפון (לא, לא מצותתת, רק שומעת במקרה!), ואני יודעת שאחת מבנותיי מעורבת בעוד אחת מהסצנות האלה. אבל אני בדרך כלל מגלה שאם אני שומרת את הפה שלי סגור (היא לא ביקשה את עזרתי או דעתי), יומיים אחר כך הן שוב "החברות הכי טובות". ובינתיים, היא רכשה מיומנויות משא ומתן חשובות.

הפחד מכשיל את כולנו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו פחדנים ונוירוטיים. אנחנו רוצים שהם ידעו שה' תמיד שומר עליהם ושחיים עשירים בתוכן ובמשמעות כוללים לקיחת סיכונים ואינטראקציה עם אחרים בעולם הבלתי-מושלם שלנו. כל האנשים המצליחים – בין אם בעסקים, במערכות יחסים או בחייהם הרוחניים – היו צריכים לקחת סיכונים, ליפול ולקום שוב. ושוב.

אנחנו לא יכולים לגונן על ילדינו. זו הכרה כואבת. אבל השאלה האמיתית היא: האם אנחנו באמת רוצים?
כתבות נוספות:
באדיבות:אישה
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  להגן על ילדים מפני קשיי החיים
חנה   - ‏19/‏09/‏2013 01:37 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2018, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות