בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
מוסיקה ישראלית

עשור למותה של עפרה חזה

לרגל עשור למותה של חזה, התקשורת הישראלית הולכת להזכיר לנו בדיוק מדוע אהבנו אותה: קול הפעמונים, סרטי הקאלט, החיוך שובה הלב והקריירה הבינלאומית.
חלק מאוכלוסיית העולם זוכרת היכן הייתה ברגעים מכוננים: כאשר מגדלי התאומים נפלו, הנסיכה דיאנה נהרגה, וכו'. אחד היה בקיוסק, השניה בשיעור פילוסופיה והשלישי בלשכת האבטלה. לי זה קרה כאשר עפרה חזה מתה. ה-23 בפברואר, שנת אלפיים, ואני, בת שלוש עשרה, יושבת מול חדשות השעה חמש בערוץ 22 ותוהה לעצמי איך אישה צעירה, בת 43, שלא מעשנת, שותה או אפילו מודעת לחומרים קשים יותר, נפטרת מצינון. מעולם לא הייתי מפצלת אטומים, אך המצב לא הראה הגיון מינימלי. מאוחר יותר בפרשה, הצינון הפך לסיבת המוות הרשמית – איידס. הנושא הלוהט נשמט מידי העיתונות בהנחה שהוא אישי מידי. התקשורת צדקה, אך העלתה שאלה אתית – האם היה זה נכון לקבור את סיבת המוות של חזה יחד איתה, או שדווקא היא הייתה מצילה אחרים מאותו גורל?עפרה חזה הייתה (ועודנה) סמל הטוהר. בת למשפחה גדולה משכונת התקווה, האחרונה מתשעת אחים, שבמהלך הקריירה שלה שמשה כנערת זוהר, סמל הבריאות, היופי והחן. היא קידמה רעיונות שמרניים שחגו סביב המשפחה (נניח, בשירה "בית חם") ובעבור רבים נחשבה ל"ישראלית היפה". המזרחית, הצנועה והעצמאית, ששרה בגאון על כך שהיא פרחה, ניהלה קריירה עתירת אלבומי זהב ועדיין, הייתה בת משפחה, אישה של גבר אחד, שנדבקה בנגיף על ידי בעלה מזה שנים. היא הייתה רחוקה מהאבטיפוס של נשא האיידס הממוצע, הסטריאוטיפי. המחלה, שפעם הייתה מזוהה עם הומוסקסואליות וזנות והיום עם יבשת אפריקה, היא לא משהו שהיה פוגע בבת השכן המתוקה והחסודה שהייתה חזה. המספרים פשוט לא הסתדרו. ובכן, מותה של חזה היה צריך ללמד אותנו שיעור חשוב בנושא האיידס. חבל שעל זה התקשורת לא דיברה.האיידס עבר כמה גלגולי תדמית, במהלכם סלבריטאים נשאים נטלו חלק גדול בכל מה שקשור למודעות וצורת ההידבקות אליו. המקרה הראשון שעמד באור הזרקורים היה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שמת ב-1984. הוא היה ביסקסואל. אחריו, ב-1991, נפטר פרדי מרקיורי, שנדבק במחלה מבן-זוגו ג'ים האטון, שהעביר את הנגיף גם לקומיקאי הבריטי קני אברט. קשה להאמין, אך רק לפני שני עשורים הייתה התקשורת כל כך הומופובית, עד שכמעט הוקיאה את סר אלטון ג'ון חזרה לאנונימיות. ב-87, ה"סאן" פרסם בעמודו הראשי כתבת שער סנסציונית: "רשמי: אנשים סטרייטים לא יכולים לקבל איידס". זוהי הייתה כתבה טועה, מטעה ומסוכנת מאין כמוה. מאז הצטרפו למועדון ה-HIV הכדורסלן מג'יק ג'ונסון ועוד כמה פיגורות חשובות עם משפחות וילדים, שהתחילו לנער את הציבור מהשאננות בה נמצא: כל אחד יכול לקבל איידס. אפילו בת השכן, שהתחתנה עם בן זוגה הותיק. אפילו עפרה חזה. אל תתנו לפרופגנדה ההומופובית להתל בכם: אתם חשופים גם אם אין לכם כרטיס חבר מועדון במסיבות לחילופי זוגות או אלבומים של להקת "אבבא".

 סביר להניח שבנושא האיידס של חזה היא דווקא לא תחטט. זה לא יסתדר לנו עם התמונה השלמה, עם הנערה לה זה לא אמור היה לקרות. אך גברים ונשים כמו דורון אשכנזי מסתובבים בינינו. אין להם צבע, אוריינטציה מינית או עדה מסויימת, ורבים מהם אפילו אינם מודעים למחלתם. את עפרה חזה צריך לזכור לא רק כאחת הזמרות המצוינות בהיסטוריית המדינה, אלא גם כטרגדיה האישית שלנו, הרוק האדסון הישראלית, שממותה ניתן להפיק לקחים. והתקשורת? – לפעמים אתיקה מקצועית חזקה יותר ממוסריות רגשית.
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  עפרה חזה
חנית   - ‏04/‏02/‏2014 15:37 
1.
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2018, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות