בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
רוחניות

עץ הדעת, עץ החיים והחטא הקדמון

עץ הדעת, עץ החיים והחטא הקדמון מאת:מאור שיר

 

מושג החטא הקדמון נהגה בפי פאולוס עוד במאה הראשונה לספירה בימי ראשית

הנצרות והוא אחד מהיבטי התאולוגיה שלה. את הרעיון המרכזי שאחריו פיתח פאולוס

מתוך התייחסותם של האיסיים (זרם ביהדות המוקדמת) להבדל בין חומר ורוח.

היום מושג החטא הקדמון הוא מושג שגור בפי כל, לכולנו יש ההבנה לאיזה מאורע הוא מתייחס

ומה השלכותיו גם אם לא כולנו יצא ללמוד על התגלגלות משמעותו האמיתית של המושג לאורך ההיסטוריה.

הפרק שלפניך הוא לא מתן סקירה על המושג "חטא קדמון" (של פאולוס) וגם לא ניתוח שלו,

נציג את המאורע אליו מתייחס המושג באור אחר לגמרי. בעצם הפרק אמור להעניק לכל המאורע שהוא החטא הקדמון היבט מטאפורי שונה, כזה שיאפשר לנו לתת מסקנה שתוכל להתאים יותר לתיאולוגיה היהודית בהתייחסות לחטא הראשון במקרא.

ויתרה על כך נקבל גם מסקנה שתוכל להתחבר לפילוסופיה הפרקטית, שכן יש במושג זה התייחסות ישירה לעולמו הדואלי של האדם.

לפני שניגע בחטא עצמו ומה שהוא מייצג , ברצוני לסטות רגע ולהתייחס לנקודה קטנה ומשמעותית בקשר למושג זה - אמנם "החטא הקדמון" הוא חלק מהתיאולוגיה הנוצרית, אך השפעתו על

היהדות היא גדולה לאין ערוך. כחלק מהתפיסה הנוצרית המושג הזה שמתייחס לגירוש האדם

מגן עדן, משרת את תפיסת 'עולם הבא' החזקה כל כך בנצרות.

"החטא הקדמון" הוא החטא שהפריד את העולמות והשאיר את האדם בעולם הגשמי כדי

לעבוד כל חייו במטרה להגיע חזרה לעולם 'גן עדן', כך בעצם נולדו עולמות גן עדן וגיהנום וכל התפיסה שקשורה בהם.

בשונה כל כך ממה ברור וידוע לנו היום על היהדות , בראשיתה ובסיסה אין (או לפחות לא היה) ביהדות את תפיסת 'גן עדן וגיהנום' . היהדות במקורותיה לא הטיפה לאדם הדתי לעבוד כל חייו

כדי שיהיה לו חלק בעולם הבא , היהדות בראשיתה עודדה את האדם הדתי לחיות את חייו באמונה כדי שיזכה לנחת וסיפוק בעולם הזה.

גיהנום , גן עדן ויום הדין היא תפיסה זרה במקורות היהדות, היא נכנסה לדת היהודית מדלת ההשפעות התרבותיות לאורך ההיסטוריה והתקדשה כחלק ממנה לאורך השנים.

אגב, תפיסת גמול שכר ועונש קיימת ביהדות המאוחרת אך לא בצורתה זו אלא

בהיבטי: גלות ושיבה לארץ המבוטחת, בניין בית המקדש וגאולה. לא בכדי כל אלה לוקחים מקום בעולמנו הגשמי ולא ב'חיים שלאחר המוות'.

לענייננו , החטא הקדמון הוא שם שניתן בצורה הולמת לחטא הראשון של האדם.

כמובן שמדובר על חטא האכילה מפירות עץ הדעת , איסור שניתן לאדם בצורה מפורשת.

למעשה זהו האיסור הראשון והיחיד שהטיל האלוהים על האדם. כמו שכבר ציינתי הפרק ינסה להתייחס לכמה שיותר נקודות מטאפוריות בעלילה וליצור קו מנחה שיוליד מסקנה אליה נוכל להתייחס מתוך הפילוסופיה הפרקטית.

בשביל להבדיל את מסקנותינו מתפיסת התיאולוגיה הנוצרית את המושג ננסה להתרחק כמה שיותר מפירושו של פאולוס למושג "חטא קדמון".

ראשית נתייחס לשני העצים שאת פירותיהם נאסר על האדם לאכול - עץ הדעת ועץ החיים.

את משמעות השם "עץ חיים" אנו יכולים להבין בקלות , האוכל מעץ החיים יהיה בן אלמוות.

אבל משמעות השם "עץ הדעת" היא קצת יותר מורכבת , לכן בא הכתוב ומציין ומסביר לנו במפורש - " ... ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. " ( בראשית ב'\9 ) , כלומר האוכל מעץ הדעת

ידע להבחין (לדעת) בין טוב ורע. היבט זה כשלעצמו הוא מרתק, שכן הוא מייצג בפשטות את

מהותו של האל. ההבחנה בין ניגודים היא מנת חלקו של האדם, עבור האלוהים שהוא

"האחד" \ "הכל" הניגודים מתקיימים אחד לצד השני וכך בעצם הם מבטלים זה את זה והופכים לאחד, עבור האל לא קיימים ניגודים, אך נחזור לזה בהמשך.

יחד עם חי הנצח , היכולת לתפוס את המציאות בהסתכלות על עבר רחוק או על עתיד, יוצרים שני המאפיינים האלו את עצם מהותו של האל .

אם כן, שני העצים האלו הנמצאים בעולמו של האדם הראשון מייצגים את ההבדלים העקרים

בין האדם היצירה האלוקית לבין האל הבורא. לא פלא שהאל בעצמו מודאג מההשלכות של העניין :

" ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן-ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. " (בראשית ג'\22 )

עד כאן הכל בהיר ונהיר , עכשיו נתייחס למשמעות וההשלכות של החטא שביצע האדם הקדמון.

מה שמנסה הסיפור לצייר היא תמונה בה אדם וחווה חיים וחווים את האלוקות בכל רגע ובכל מקום, החיים בגן עדן היו ללא ספק הדבר הקרוב ביותר להתמזגות עם האלוקות.

הדבר היחיד שמבדיל בנקודה זו בסיפור את האדם מהאלוהים הם שני מאפיינים ברורים :

1 - חיי נצח , 2 - ידיעת טוב ורע (או לצורך העניין "דעת") . לכן האל אוסר בפירוש על האדם לאכול מפרותיהם. נדגיש כאן שהאיסור נמסר לאדם בלבד (ובציווי לשון יחיד), עוד לפני שנוצרה האשה - "ויצו יהוה אלהים על-האדם לאמר מכל עץ-הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.ויאמר יהוה אלהים לא-טוב היות האדם לבדו אעשה-לו עזר כנגדו. " (בראשית ב'\ 18,19)

הפרק הבא בסיפור מתאר את שכנועיו הלא ממש מאומצים של הנחש את האשה לאכול מפרי עץ הדעת. חווה המודעת לאיסור מקבלת את ההסבר הפשוט מדוע אסר האל את פירות העץ ואף מתפתה מיופים של, מתאווה לטעום ומיד משתפת את אדם. כך ברגע קצר אחד מתרחש החטא הראשון (והיחיד, שכן אין עוד איסור אחר) כנגד האל -

"ותאמר האשה אל-הנחש מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן-תמתון.ויאמר הנחש אל-האשה לא-מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע .ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאישה עמה ויאכל." (שם ג'\2-6)

תוצאות המעשה, השינוי הגדול והמשמעותי שאמור לחלול פרי עץ הדעת למי שאוכל ממנו מתואר בכתוב בצורה מוזרה במשפט אחד יחיד -

"זותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת."

ומיד ממשיך הסיפור לתגלית האל על החטא והטלת העונש , שהוא כמובן גירוש האדם מגן העדן וההכרח לעבוד את האדמה (קושי גשמי\חומרי\פיזי) .

פאולוס השתמש בעונש עצמו , הגירוש מהגן, כהיבט המרכזי בכל הקשור להשלכות החטא הקדמון.

מביחנתנו המשמעות הגדולה של החטא הקדמון , תוצאתו , היא ביציאת האדם מגן העדן ומעברו לעולם הגשמי. העונש, כך אומר פאולוס, הוא שיצר את ההבחנה בין העולם הגשמי של האדם ובין העולם הרוחני מקום משכנו של האל (ובהמשך גם של השטן).

ההבחנה הזו בין שני העולמות משרתת את התפיסה כי מהותם של החיים הגשמיים היא

ככפרה וכמבחן תנאי לחיים הרוחנים הבאים עם מות הגוף, תפיסה זו מרכזית בנצרות במיוחד

בצל 'התחיה' של ישוע 'המשיח'.

אגב, שוב, תפיסה זו במקורה זרה ליהדות המוקדמת שכן ביהדות אין התייחסות לחיים שאחר המוות, ותפיסת גמול ושכר לעושה טוב בעיני האל היא תפיסת גמול בעולם הגשמי.

מכל מקום, כפי שכבר אמרתי אנו ננסה להתייחס לעניין מנקודת ראות אחרת. נקודת ראות

הקרובה יותר לתיאולוגיה היהודית, ועל כן נצא (ונחזור אח"כ) לתפיסת האיסיים

(היהודים המוקדמים של תקופת בית שני) את כל עניין עץ הדעת והחטא -

בשונה מפאולוס שהתייחס לעולם גשמי (של אדם) ועולם רוחני (של האל) , התייחסותם של

האיסיים אל הניגוד בין חומר לרוח היא בהקשר האדם עצמו. כלומר, האיסיים ראו את שני ההיבטים הכביכול מנוגדים האלה כחלקים משלימים המאפיינים את מהות האדם ואת חייו.

מה שיפה הוא, בין אם ידעו או לא , התייחסותם של האיסיים לניגוד בין חומר לרוח בהקשר לחטא הקדמון היא אותה התייחסות של הפילוסופיים היוונים הקדומים לכלל עולמו הדואלי של האדם, ולמעשה היא מהות החטא והשלכותיו.

אם נסתכל שוב לרגע על המשפט היחיד בכתוב המתאר את התוצאות המיידיות של האכילה מפירות העץ על האדם - זותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת. נוכל לזהות בתגובה הראשונה של האדם את הניגוד והנורמה הראשונים :

הניגוד - מותר \ אסור , הנורמה - יצור אנוש מסתיר את חלציו.

בעצם עד לנקודה המסוימת הזו לא הייתה שום הבחנה של האדם בכך כי עירום הוא, לא היה זה משהו שיש לתת עליו את הדעת.

נשים לב שוב , שעץ הדעת הוא עץ הדעת טוב ורע , כלומר הוא העץ שיכול לגרום לך להבחין בין טוב ורע . לכן לא מפתיע הוא שהדבר הראשון שאדם מבין הוא ניגוד בין מותר\אסור , טוב\רע , ראוי\מביש.

בנוסף נוכל להבחין בבירור שהביטוי "תפקחנה עיני שניהם" הוא ביטוי מטאפורי, וכטבעם של

ביטויים מטאפוריים יש אחריו היקשים נוספים שעלינו לעשות. הסיפור מתאר לנו מצב בו

כביכול לפני האכילה מהפרי אדם וחוה היו כעיוורים, אלא שאם נסתכל על העניין

כמטאפורה הרי שנוכל להגיד שהמצב שקדם ליכולת להבחין בין טוב\רע הוא מצב אוטופי בו

טבעי וטרוויאלי שאדם יחיה את חייו בעניים 'עצומות' , כלומר קבלה שלמה של החיים כמות שהם, ללא הבחנה בין "טוב לי\רע לי" ואפילו ללא הבחנה בין מציאות גשמית ומציאות רוחנית.

המצב שקדם לאכילה מעץ הדעת הוא המצב של חוסר דעת , מבלי לתהות על טבעם של דברים , מבלי לנתח ולקטלג , מבלי להבחין בין ניגודים.

(נוסיף רק במאמר מוסגר - שהאיסור האלוקי הראשוני תמוהה כשלעצמו , שכן כיצד אתה אוסר משהו על יצור שאינו יכול ולא אמור להבחין ולדעת בין אסור ומותר ? )

אם כן התוצאה הישירה של החטא הקדמון על האדם היא ברורה , מרגע שאכל האדם מעץ הדעת התחלק כל עולמו לשניים. מהנקודה ההיא ועד אחרית הימים האדם מוכרח לתפוס את כל חייו ואת כל הקיום שסביבו כדואלי ,קיום המסתמך על הניגודים השונים שמקיימים ומשלימים זה את זה.

בשונה עדיין מהאל, האדם הדואלי לא זכה לחיי נצח , תפיסתו את הניגודים מוגבלת ע"י היכולת שלו לתפוס את הזמן.

השילוב של חיי נצח עם דעת ויכולת לתפוס ניגודים מתארת את מהות האל (מעבר להיבטים

של כן\לא יוצר\רוצה ), הבנת הניגודים בפרספקטיבה לא מוגבלת זמן כמוה להבין כיצד הקיום מתרחש.

כשכל הניגודים פרוסים לפניך על פני אינסוף זמן הרי שעבורך הם אינם קיימים, שכן כאשר הם עומדים בבירור אחד בשירות השני וכאשר התוצאה המוגמרת של השילוב בניהם וגם התהליך

נצבים מול עניך הניגוד בניהם נעלם , הם אותו אחד.

האדם מוגבל בתפיסת הזמן שלו ולכן עבורו תפיסת הניגודים היא יותר עול מאשר תועלת , שכן בהתוודעות להבנה והכרה אך מוגבלת של הדברים תמיד יהיה הנסתר גדול על הידוע.

להיות רק 'חצי אל' היא לא זכות אלא מעמסה, עדיף היה לו לאדם להסתובב 'עיוור' בגן העדן.

על מהות החיים כדואלים, על מהות האל כאחדות הניגודים ועל השאיפה האנושית להתקרב ולהתמזג לאלוקות כחלק מערגה עתיקה ימין שמקורה בגירוש מגן עדן יש דיונים פילוסופים לרוב.

בנקודה הזו אנו ננסה לסכם את הדברים ולשמור על הקשרם -

תפיסה כזו של המאורע היא תפיסה התואמת את הלך הרוח של היהדות המוקדת, או למעשה אם נלך קצת יותר אחורה את התרבות העברית הקדומה.

בני תרבות זו (כשאר בני דורם וסביבתם) חיו את חייהם הגשמיים עם קשיי המציאות וניסו לשרוד,

כל היבטי הדת ופולחן האל שלהם (יהיו אשר יהיו) נועדו למטרות גשמיות.

סביר הרבה יותר להניח שמה שעניין את העברי הקדום בפניתו אל האל הוא היבול והאוכל למשפחתו, ולא מה יעלה בגורלו בחיים שלאחר המוות (בשונה אגב מהתרבות המצרית ).

היבט זה משתקף מהעובדה שאין התייחסות בטקסטים העבריים הקדומים לחיי עולם הבא.

מעבר לזה, תפיסה כזו את משמעות החטא הקדמון ואת השלכותיו תואמת גם

את התיאולוגיה של היהדות כפי 'שנוסחה' ע"י חז"ל (והקדומים שבניהם).

כל תפיסת גמול , שכר או עונש בהתנהגותו וחייו של האדם כלפי הבריות וכלפי האל

מבוססת על היבטים גשמיים ורוחניים בעולמי ובחייו של האדם.

כלומר, התייחסותם של האיסיים ושל בני דורם להיבטים המנוגדים המקיימים את חייו של

האדם (חומר ורוח) היא תפיסה דואלית של המציאות גם בהקשר עבודת האל , מבלי ליצור עולם שלאחר המוות : שכר בדמות גאולה , שיבה לארץ (חומרי) ובניין הבית (רוחני) , עונש בדמות

חיים בעוני ורעב (חומרי) וכעס ועצבות ('רוחני').

כן, עושה רושם שתפיסה כזו את סיפור הגירוש מגן עדן והחטא הקדמון, כסיפור המסביר ומציג לנו מדוע מראשית הימים האדם חי בעולם דואלי ובמציאות פיזית קשה (לעומת אוטופיה), מתאימה יותר לתיאולוגיה היהודית מאשר זו המוצגת ע"י פאולוס כסיפור המסביר מדוע על האדם לחיות את חייו בעולם פיזי במטרה לזכות לחזור לגן עדן (עולם רוחני) לאחר בחיים שלאחר מותו.

בנוסף, מבחנתנו בפילוסופיה הפרקטית החטא הקדמון המתאר את מהות השוני בין האל לאדם

על רק בן האנוש 'הראשון' הוא אשר יוצר את המושג 'אלוהים' ונותן לו תוקף. על תפיסת העולם הדואלית של האדם דנתי (כמו קודמיי) במאמרים שונים, גם בשאיפה למיזוג ואחדות והקשר שלהם לעניין נגעתי. בהקשר הזה "החטא הקדמון" כחטא שלא ניתן לכפרה מבטל את יכולת האדם

לאחד את כל הניגודים ומשאיר לו כפיתרון ביניים את השאיפה לאיזון בין הקיצונים של הניגודים השונים בחייו, גם זו מסקנה משכבר הימים.

מה שמתחדש מבחינת הפילוסופיה הפרקטית עם המסקנות השונות לאורך הפרק היא ההכרה בקיום האל. כלומר, הכרה בקיום הקונספט של 'אלוהים' כמשהו השונה מבן אדם בשתי הנקודות הכי מרכזיות בהכרת הקיום : נצחיות , תפיסת ניגודים.

על תוספות וקישוטים שניתנו לאלוהים, היבטים כמו בורא ונברא, אל עליון בעל רצונות, שיפוט ודין וכדומה , עליהם אין הפילוסופיה הפרקטית דנה שכן זהו תחומם של כהני הדת והתיאולוגים.

מבחינתנו בפילוסופיה הפרקטית , עצם קיום המושג 'אלוהים' מחייב את קיומו הממשי בין אם אתה מאמין או לא (אגב, זהו גם קונפליקט בסיסי של כל אתאיסט), תפיסת החטא הקדמון מאפשרת לזהות היכן בדיוק מתקיים האל (לכל הפחות מבחנה מושגית) בתוך כל 'ההסבר' הזה של חיינו

כך פוטרת אותנו מהצורך לדרוך בחצרם של כהני הדת לנוכח ההתמודדות מול קיום המושג 'אלוהים'.

דבר אחרון -

אני יודע שתפיסה כזו של החטא הקדמון היא לא הראשונה מסוגה, למעשה אין לי ספק שזו הייתה תפיסת המאורע המקורית ואפילו זו הייתה מטרת סיפור עץ הדעת והחטא האנושי הקדמון כסיפור בעל מסר לדורות.

מה שברצוני להשיג בכתיבת הפרק היא הכרה בפער שבפועל קיים בקונוטציה הראשונה שעולה

לבני תרבותנו כאשר הם חושבים על גירוש גן עדן והחטא הקדמון לבין זו שהיא מייצגת במקורה.

אני יכול רק לנחש ולהגיד שלמרבית האנשים יקפוץ לראש היבט גן עדן (כעולם הבא) ולא גן עדן כמקום בו הניגודים לא היו קיימים.

דומה כי כפי שהנצרות השתלטה על מרבית העולם הפיזי, היא עשתה זאת גם על מרבית

הרעיונות והאידאות של ספר הספרים. נכון שמורשתו של פאולוס הושרשה ביהדות המודרנית וההיבט של גמול בעולם הבא, יום השיפוט וגן עדן הוא חלק שנראה כבלתי נפרד ממנה.

אבל היהדות כפרשנית והעורכת הראשית של המקרא מביאה היקשרים אחרים

(ולדעתי בריאים יותר) שצריכים להיות זמינים למחנו על פני אלה של פאולוס.

עץ הדעת טוב ורע וסיפור החטא הם ההבנה הראשונה של האדם במה הוא שונה משאר חיות הטבע והיא שיצרה גם את המושג אלוהים. ההכרח לתפוס את העולם כדואלי ולדעת שאתה עושה את זה מעמידים את הצורך באיזון במרכז החוויה והם גם ההיקשר הראשון שאמור לעלות מסיפור גן עדן עץ הדעת והחטא הקדמון.מאת:מאור שיר
באדיבות אתר מאמרים
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2017, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות