בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
דיאטה

החבר הכי טוב שלי

"צריך לאהוב אוכל, לא להעריץ אותו", אמרתי לחבר השני הכי טוב שלי,מאת: ארנון נבות

 ופניו נכמרו, כי החבר השני הכי טוב שלי, לא יודע סליחות ומחילות כאשר מדובר באוכל, שכפי שהזכרתי בתחילת המשפט, הוא ממש מעריץ אותו, בהיותו קולינאר על גבול הפרופסיונאלי.

ושלא תבינו אותי לא נכון, הערצת אוכל אינה כרוכה באכילת יתר כפייתית, שהיא מחלה מאוד בלתי סימפטית, ואינה שייכת בכלום לפוסט הזה, אלא זה סוג של סגידה, שאנשים בעלי נטייה להיות גרופים מסוג כלשהו, מממשים אותה בכל מיני יעדים ואובייקטים, חלקם על גבול הפטיש, וחלקם בגדר הנורמה.

אז אמנם הערצת אוכל נופלת במסגרת הנורמה, ולוקים בה מיליונים שמחשיבים את עצמם מומחים לאוכל, בשפתם, או בז'אנר שמתלווה לדיסציפלינה הזאת, הם מכנים את עצמם, גורמה, שהיא מילה צרפתית במקור, אבל הולכת מאוד חזק עם הנישה הגבוהה הזאת של האוכל, שבה יש נביאים, (גם נביאי שקר, שכן בעת האחרונה, אתה מוצא שיבוטים, בדרך כלל סינים, אבל לא במקרה הזה, של הדבר האמיתי, בכל מקום ובכל תחום), וכוהנים גדולים, יועצים ומעט אנשי ביצוע, שאחראים על יצור המזון, זה הנחוץ לכולנו כדי להתנועע, ולמעט בקרבנו, גם כדי להשתמש במוח שלהם, מעבר לתחום המאוד נמוך של פעולות במסגרת מה שנקרה רפלקסולוגיה. (ואני משתמש במילה הזאת דווקא, להכללת כל הפעולות הבלתי רצוניות או שגרתיות, למרות שהיא הפכה לקונספט שאול של הרפואה האלטרנטיבית).

החבר השני הכי טוב שלי, זה שנכמרו פניו בגין הדברים האלה, הסתכל עלי בעצב גדול מאוד, במבט ששמור בדרך כלל לאנשים מאוד מסכנים בעיניו, או כאלה שנטולים או חסרים כמעט לחלוטין את המאפיינים של ההומו ספיאנס כפי שהוא רואה אותם, וזה לא בהכרח משיק להגדרה האקדמית של המונח, אשר בנושא הספציפי הזה, מסתכמים ביכולת לצאת מגדרם למראה של פיסת בשר מדממת של פרה, (זה חשוב חברים, פרה, לא פר ולא עגל, ועוד נדון בזה), או חתיכת אנטריקוט של 350 גרם, שאותו ועוד 4 , הוא רכש זה עתה בשוק הכרמל, אצל הקצב התימני שלו, זה שכאשר אינו עוסק בקצבות, הוא רב עם החברה שלו, ולשמע קולות הריב הזה, שנשמע יותר כמו קולות של רצח, הזעקתי ניידת משטרה פעם, ממקום מושבי אצל "מלך המרקים" לשעבר, שמעון זכרונו לברכה, (המרקיה ממוקמת בסמוך לקצביה), זה שאשתו ובתו ממשיכות את המסורת של מזיגת שאריות נוזל המרק, כאשר הצלחת שלך מתרוקנת, בעיקר להוכיח לך אחד ולתמיד, שתימנים לא קמצנים, וגם שהמרק שלהם בסדר, (אבל בתוספת הזאת לעולם לא תמצא חתיכת בשר או תפוח אדמה, שכבר עולים גם כסף).

"אתה לא מבין בזה כלום", אמר לי החבר השני הכי טוב שלי, ותקע בי את שתי עיניו הכחולות, שאילו הסתפקת רק בהם, היית משתכנע בכלום זמן, שהפילוסוף הובס טעה בגדול, כאשר טבע את המושג לפיו: "אדם לאדם זאב הוא", והיית על נקלה הופך לגרופי של היריב שלו, לוק, שאמר בדיוק את ההפך.

"תסתכל על המרקם של הסטייק הזה, כמה הוא משוייש", הסביר לי, זה קורה רק בפרות צעירות, כאלה שהרפתן לא אוהב, כי לא מספקות את מכסת החלב שנדרשות לו, על כן במקום לזכות בפיסת חיים עלובים למדי של כ - 15 שנה, היא מובלת בעת שמלאו לה שנתיים לשוחט, ומשם בדרך לא דרך, לחנותו של הקצב התימני הזה שלו, שהוא היחיד שיש לו נגישות לחומר הטעון הזה, של בשר של פרות שלא נותנות חלב, ונשחטות במיטב שנותן, כדי להגיע לצלחת של החבר השני הכי טוב שלי, ועוד כמה יחידי סגולה, שהכוהנים הגדולים בתחום הגורמה, גילו להם חלק מסודותיהם.

שקית פלסטיק

ולהוכחת הטעון, ולהסבר התיאוריה, על מותר הפרהמן העגל , הוא שלף מתוך שקית פלסטיק שבידיו חבילה קטנה, עטופה בנייר פרגמנט, פתח בעדינות את קיפולי הנייר, וחשף בפני את העליון שבחמש פרוסות האנטריקוט, שזה אתה רכש אצל הקצב התימני שלו בשוק הכרמל.

למרות שמטרתו של החבר השני הכי טוב שלי, הייתה אחרת, (לטעון בפני את הטיעון האולטימטיבי שאמנם יש משו בדברים שהוא אומר לי), אני הגנבתי מבט לעיניו בעת זו, ואני נשבע לכם חברים, מה שגיליתי שם זו אהבה גדולה מאוד, ששמורה רק לבתו הקטנה ורק לה, שאשתו לשעבר, או חברותיו, מעולם לא זכו לה, למרות כל המאמצים שהשקיעו בעניין הזה ובו, ואניאומר לכם בהדגשה,שאני מדבר מתוך ידיעה אינטימית ומעמיקה, שכן החבר השני הכי טוב שלי, אמנם צעיר ממני בקצת פחות מעשרים שנה, אבל הוא אימץ אותי לחיקו, מעת שהתבגר לכדי יכולת אימוץ של דברים, וגם אנשים, וזה היה לפני כשלושים שנה, כך שיש לי די הרבה פרספקטיבה.

"אתה רואה את המרקם הזה של הפסים הלבנים בתוך הבשר, זו חלוקת השומן הנכונה, שהופכת את פיסת הבשר הזאת, לסטייק שאין שני לו, שגורמת לו גם כאשר הוא עשוי במידת רייר בלבד, להיות מעדן של מלך, ושום עגל פושטי לא יכול אפילו להתקרב לדבר הזה, ששמור בלעדית לפרות נטולות חלב, וזהו".

בסיום המונולוג, הוא דחף את האצבע המורה שלו, לתוך פרוסת הבשר, וזו כאילו נכנעה לו, ונשארה שם שקערורית, כפי שנשארת שקערורית בקרסולם של אנשים שסובלים מאי ספיקת לב כרונית, ואני מה לעשות, חשבתי בדיוק על זה, ולא על הסטייק העתידי הזה, שלפי צפיותיו של החבר השני הכי טוב שלי, היה אמור להיות טיעון מנצח וסופי, בוויכוח הזה שניהל איתי, אבל היה בעצם מונולוג, שהוא צורת הדיאלוג היחיד המוכר לחבר השני הכי טוב שלי, ואכן הוא ידוע ביכולותיו הרבות והמגוונות, אבל יכולת הקשב אינה כלולה בם, למרות שאם נשים את יכולותיו והיפוכן על כף המאזניים, הם יוטו באופן ברור לצד היכולות ולא להפך.

החבר השני הכי טוב שלי, למרות שהיה די קרוב לאקסטזה, שלח מבט קצרצר לעברי, והבין שאני לא בר שכנוע בעניין הספציפי הזה, ארז את הבשר בעדינות בנייר, והחזירו לשקית הפלסטיק, הביט בי ארוכות, ובלא ספק הבחנתי בעיניו בעצב.

הוא לקח נשימה עמוקה, (כלומר כמה שמעשן כבד וכפייתי מסוגל לנשימות ארוכות, עם ריאות מלאות בטינופת שמיליון סיגריות פחות או יותר השאירו שם), ואמר לי במבט ממש עצוב שהביע סוג של ייאוש אולטימטיבי : "אתה רואה, זו בדיוק הסיבה, שאתה אצלי לא תזכה ליותר משניצל".

וכמו שאני מכיר את החבר השני הכי טוב שלי, האמירה הזאת שלו, היא פחות או יותר שיא הרוע שהוא מסוגל לשלוף מול לא מעט האנשים, שנמנים אל מקורביו, וכמו שאמרתי, אבל אני חוזר לשם הדגשה, יש לא מעט כאלה.

ובשלב הזה, עם סיום טיעוניו לזכותן של פרות מול עגלים, בכל מה שקשור לתחום הקולינרי, נגמרה סבלנותו של החבר השני הכי טוב שלי, שהפטיר קצרות: "טוב ביי", ונבלע בתוך ההמון של יום שישי ברחוב שינקין.

1332

ההמון הזה, שמסתער על הרחוב האפרורי הזה מידי יום שישי, מסתפק רק בחלקו המערבי, עד צומת הרחובות פיירברג- שינקין, וכמו במטה קסם, אינו עובר מזרחית למקום הזה, ומותיר את קצה הרחוב, לאנשים סוערים פחות, שמוצאים מפלט בבית קפה אחד שממוקם קצת בהמשך, בפינת אחד העם שינקין.

נצח, (במונחים מקומיים)

בית הקפה הזה, קרוב לוודאי המכוער והמוזנח בבתי הקפה בארץ, לרבות אלה שבישובי הבדואים בנגב, ואני לא אומר זאת בזלזול, אלא בסוג של הערכה בלתי מסויגת, שכן, כדי שבית קפה יהיה לו את האופי הדרוש, הוא צריך להיות נעדר יופי, בניגוד לעניין הזה אצל כוסיות, שם השילוב הזה כמעט הכרחי, בבית קפה אתה מחפש בעיקר אווירה, ויופי רק יכול להסיח את דעתך ממנה או לגרום לך לפחד ליצור את החלק שלך בקונספט הזה, שכן מה לעשות, האווירה בבתי הקפה נוצרת לא מקישוטי מעצבים טרחנים, אלה בעיקר במעשי או אי מעשי, (נוכחות), של האנשים שיושבים בו.

לאווירה בבית הקפה הספציפי הזה, יש מקום בהחלט חשוב לבעלת המקום, שרה, (ואין לי מושג למה לקפה לא קוראים על שמה אלא על שם תמר דווקא).

למרות שאני נמנה אל היושבים הותיקים של המוסד הזה, לראשונה ביקרתי בו בתחילת שנות השמונים, אבל כבר אז המוסד היה ותיק למדי, והיה קיים כ - 40 שנה, דבר שעומד בניגוד מוחלט לנטייתם של מוסדות אחרים בתחום הזה בעיר שחוגגת כעת מאה, שבה בית קפה ששורד שנתיים, נחשב למצליח מספיק עבור בעליו, כדי לעשות לו אקזיט, ולמכור אותו לאיזה ערס, שיגרום להצלחה להתפוגג, כמו שמפוגגים קוסמים כל מיני ארנבים וכוסיות, בכובעים ובקופסאות שחורות, בהתאמה לגודל.

חוץ מבעלת המקום, גם השולחנות נותרו כפי שהיו ב - 1942, עשויים פורמייקה ירוקה זולה, דוחה למדי, אבל לך תדע מה היה צבע במקור, לפני שהבעלים, שרה, ניגבה אותם בערך מיליון פעם, כי אם יש לה מנהגים כפייתיים לאישה הזאת, הניגוב נכלל בם.

ומי שעצב את חלון הראווה של המקום הזה, לא הבין כלום בקונספט, החלון הזה הוא לא חלון, ושום ראווה אין בו, והוא בכלל כולל כל מיני חפצים, שנותרו בו ללא שום תכנון, ולמרות שהוא פונה לרחוב, הוא מקדם דווקא את אלה שבקפה, כאילו זה לא מובן לבעלת המקום הזה, שאם משהו כבר נכנס לתוכו, הוא ישבה בקסמו, ואינו זקוק יותר לחלונות ראווה או כל סוג של שכנוע אחר, שסוחרים ומפרסמים משתמשים בהם כדי לגרום למוח שלך לרפוס ולהיכנע למה שהם חפצים בו.

סמוך לחלון הזה, נמצאת עמדת הפיקוד של שרה, שכאשר אינה מנגבת שולחנות, היא שומרת על הקופה הרושמת שנותרה שם משנות ה - 40, גם כן, והיא כיאה לקופות מן העת הזאת, מצויידת במנואלה, כמו שצוידו המכוניות בעת העתיקה הזאת, שבה עוד לא המציאו את המתניע, שביטל באחת את כל הניואנסים האציליים שהיו פעם בהתנעה של מכוניות, והפכו אותה לעוד מעשה לגמרי רוטיני, שאומר שעם חצי סיבוב של מפתח, המנוע מתחיל לעבוד, סה - טו, ללא כחל ושרק, וללא התלבטויות, של כן ולא, ואולי, וסיכוי טוב שתזדקק לכמה תפילות מאוד יעילות, ואף עזרה מחברים מזדמנים, שידחפו לך את האוטו.

המתנע, כמו הרבה אביזרים מודרניים אחרים שמשתלטים על חיינו, נטלו את כל הסטייל שהיה בחיים שלנו פעם, ואת החלל תפס הכלום הזה של הקונספט החדש, הפוזה, שמוליד ברצף ההרסני שלו את תרבות הסלבס, שלמרות כל מאמציו, לא מצליח לחדור לבית קפה הזה, שמלא באנשים ידועים למדי, אבל אין בהם אפילו ידוען אחד, למרות שמקובל לחשוב, ששני המושגים האלה בלתי נפרדים לגמרי.

בהמשך לקופה הרושמת, קצת לפני ה"מכלאה" מפרופיל אלומיניום, הכי זול שניתן להשיג, ללא מילוי של זכוכית שלשמה היא הוצבה שם, ומאוד מזכירה את המכלאה של אייכמן, יש את איזור העוגות, שכולל במקרה הטוב, עוגת שמרים עם פרג, ושני סוגים של בורקסים קטנים, עם מילוי גבינה ותפוחי אדמה, וזהו.

בשעות הבוקר המוקדמות, קיימת אפשרות סבירה שהמבחר הזה יכלול גם קרואסון או שניים, שנרכשים במשורה, כי על פי החוקה הבלתי כתובה של המוסד הזה, שום דבר לא נזרק לפח, והכל נאכל מתישהו, אבל אפילו היושבים של המקום הזה מסרבים לקרואסון שלא נאפה בו ביום, על כן הוא נרכש בכמויות מזעריות ממש, כדי להבטיח את חידוש המלאי מידי יום.

בתוך המכלאה מפרופיל האלומיניום, שנבנתה כדי לעמוד בתכתיבי הרישיון של אגף הרישוי העירוני, האומר שיש להפריד בבתי אוכל בין אזור האכילה, לבין זה של המטבח שמבשלים בו, (למרות שבמקום הזה לא מבשלים כלום, מעבר לחביתה שלא בדיוק נחשבת), עומדת בדרך כלל מלצרית, ביום רגיל בודדה, בימי שישי שניים, והיא אמונה על עשיית הקפה והתה, ומזיגה במשורה של ערק או וודקה, (הצבי וגולד, בהתאמה, לאלה שזקוקים למלוא המידע בעניין הבלתי חשוב הזה), ופאר המקום, מבחר של כעשרה סוגי תה, של וויסוצקי, שנמכרים בשני שקלים יותר מתה רגיל, למרות שבחנויות, חלקם זולים משקיקי תה, אבל לא אצל שרה.

וכאן המקום לסקור את ענינה של שרה בכספים, שהוא ייחודי לגמרי, כמו עוד כמה עניינים נוספים, שלא נרחיב עליהם את הדיבור, שכן למרות היצר שלי להרס חיי, אני עוד רוצה פה ושם להיכנס לקפה הזה, והוא בהחלט יחסר לי, ואם בעלת המקום תכליל אותי ברשימת המוקצים, שהכניסה אסורה להם, מצבי יהיה בכי רע.

בפעם האחרונה שקרה הדבר הזה לשחקן ידוע למדי, לקח לי ולאחרים חודשים רבים של שכנוע כמעט יומי, לגרום לשרה לבטל את הגזירה, אבל עד היום האיש מרגיש כמו מוקצה בקפה הזה, בעיקר הודות למבטים הבלתי אוהדים ששולחת שרה לעברו, שאולי מוכנה לסלוח, אבל לעולם לא לשכוח.

אבל נחזור לענייני הכספים, שיש בהם לא מעט מן המוזרות המורכבת של האישה הזאת, שהתחילה את דרכה בבריגאדות של הבריטים בחולות מצרים, וממשיכה אותם ללא הפסקה, כמו העיר הזאת תל אביב, שזה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לאומר לזכותה, בבית הקפה הזה שלה, בסוף הפחות מטויל של רחוב שינקין.

בין היושבים הקבועים של המקום, יש לא מעט שלא משלמים.

חלקם בהסכמה מלאה, כלומר בסוג של עסקת ברטר, שבה המבקר תרם משו מיצירתו למקום, ואת התמורה הוא מקבל ממיטב המכמנים של המוסד הזה, פחות או יותר לנצח, לחלק אחר של אורחים קבועים, שלא משלם אבל משלם כאילו.

וכאן יש טקס שלם, סוג של ריטואל, שראוי רק הוא בנפרד למחקר אנתרופולוגי.

האורח ניגש לשרה, לעמדתה ליד הקופה, ועושה עצמו כרוצה לשלם, על אף שאין הפרוטה מצויה בכיסו, וזה תרתי משמע לגמרי, או במילים אחרות, אין לו לירה בכיס, בוודאי לא הסכום שהיה עליו לשלם בכל מקום אחר, שלא אצל שרה, ולאחר ששלח את ידו לעבר הכיס, (והוא מוודה תחילה ששרה מסתכלת עליו, כדי שלא יצטרך להגיע לכיס חס וחלילה), שרה מרימה את ידה, בתנועה קבועה של מחאה מהולה בשמץ של זלזול, אבל החמלה מכסה עליה לגמרי, (ופרט לאנשים רעים במיוחד, כמוני, שאמנם מבחינים בזלזול,כי רוע וחדות מבט, כרוכים אחד בשני, בסוג של קשר מהופך, שנמשל לזה של הביצה והתרנגולת, כלומר, לא לגמרי ברור עם חדות המבט יוצרת את הרועה, או שהרוע יוצר את חדות המבט, כדי להצדיק את עצמו), ואומרת, "עזוב, פעם אחרת", וחוזר חלילה מדי ביקור, כך שהאיש מוצא את עצמו פטור בלא לשלם, על כוס הקפה ששתה, ובמירב עוגית או שתיים, הכל במשורה, כי אפילו לתפרנים של שרה יש סטייל והם נטולים פוזה.

אבל אם יזדמן לך לשלם אחרי שהאיש פנה לדרכו, והלך למקום אחר להתבטל בו, כדי לשרוף עוד יום במניין הימים שאלוהים העניק לו, למרות שאלה הפכו למטרד בעיניו ובעיני מעט ממכריו, שנותרו לו, שרה תפטיר בלחש, אבל מספיק חזק שתשמע, סוג של קיטור שנבלע מיד במילה, "המסכן, תראה מה קרה לו", שכן בכמה מקרים מדובר בבטלנים עם עבר מפואר למדי, אחד מהם אף התהדר בימיו הטובים בתואר של פרופסורה.

ולשני הסוגים העיקריים, מצטרפים אלה "ששוכחים" לשלם.

ושוב מדובר באוכלוסיה קבועה וידועה מראש, (לשרה), שגם אצלם העניין הזה נעשה בסטייל מיוחד, לפיו, ה"שכחה" במשורה, רק מידי פעם, שזה יראה לא כשיטה אלא כאירוע מקרי, עקב פיזור נפש, אבל מי כמו שרה יודעת להבחין בין פיזור נפש לקמצנות לשמה, שהיא המניע העיקרי של השכחנים האלה.

ואם יזדמן לך לשלם מיד אחרי אחד מהם, כשהוא פונה לעיסוקיו האמיתיים, (שלא כמו הבטלן שהיה קודם), שרה תפטיר בלחש האופייני לה, משפט סתמי, ללא הקשר מובהק, אבל ברור לדקי המבט וחדי העין, לפיו, "אויש האיש המסכן הזה, הרבה מוטל על כתפו, כמה הוא עסוק לאחרונה, אני לא מקנאה בו".

ועבור האנשים האלה, יש את המחברת, ששרה מנהלת בסתר, שלא לשימוש בעולם הזה, לבטח, אבל הוא ימתין להם שם, בעולם הבא עלינו לטובה או לרעה, הכל ביחס, שם ישלוף מי שצריך את כל הרשימה הזאת, וסביר להניח שהאיש שלנו, יצטער מאוד מאוד, על כל הפעמים ש"שכח" לשלם לשרה.

ואחרי הסקירה הקצרה והחלקית הזאת של בית הקפה של שרה, אשר לא בכדי זוכה בימים אלה לכתבה נרחבת בשבועון גרמני היוצא לאור בברלין, וגם של החבר השני הכי טוב שלי, שאיתו פתחתי, הגיע הזמן שאגיע לפואנטה.

על חוב שהיה

אבל לפני זה תזכורת של סוף המעשייה בעניין של הפודרה בו דנתי בהרחבה שני פוסטים קודם, והבטחתי לגלות לכם.

ובכן, הפסלון עם ההרואין, נשלח למטה הארצי באמצעות נהגו של קצין בכיר במרחב, ולא באמצאות "נון שלי", בניגוד מוחלט למה שאני התכוונתי.

הסוויטש נומק בחשיבותו של הנושא, ואת ההתערבות אני קיבלתי בעת זו כמחמאה בעיקר, ולא כחלק מתרמית., שכן לוקח כמה שנים להבין מי נגד מי בעולם הזה, (וגם מי בעד מי, על אף שהפן הזה הרבה פחות מודגש בחיינו), ובעיקר להבחין במי שלא מה שהוא נחזה בעצם.

התשובה חזרה כעבור ימים, ואמרה בפשטות כי החומר שנשלח, הנה טלק ביתי פשוט, כזה ששימש בעידן הפרימיטיבי הזה של סוף שנות השבעים את הטוסיק של תינוקות, וגם קצת אנשי פנטומימה.

בדיעבד התברר, כי החומר הזה יכול גם לשמש כתחליף ראוי להרואין, שעולה הרבה יותר, אבל קצת דומה לו. (ולא צריך מומחיות של אלכימאי לגרום למטמורפוזה).

אבל כמו בסיפורים של האחים גרים, או במשלי קרילוב אם תרצו, יש לסיפור הזה מוסר השכל אחר, סוג של HAPPY END עבורי, שלא היה אלא תחילתו של סוף אחר לגמרי, שאפשר לכנות אותו בכל מיני שמות שיזכירו מחזות של סופוקלס היווני, הרבה יותר מן המילה האנגלית שהזכרתי קודם, שהיא התרגום המילולי המדויק לסוף של אושר.

כי במה שמצאתי בפנקסים בחנות הזאת של החשוד, היה מספיק חומר מרשיע עבור מרבית הקצינים הבכירים במרחב המשטרתי הזה, כדי לגרום להם לפרוש טרם זמנם הביתה. (והם לא הועמדו לדין, כי בעת הזאת, ואולי גם כעת, קצינים בכירים במשטרה, אינם מועמדים לדין, אלה פורשים במרב, בטרם עת לפנסיה).

כמה אירוניה יש בסיפור הזה, שגם החשוד נפטר בלא כלום מן הפרשה הזאת, והיחיד שחטף כתב אישום אמיתי, בעבירות לגמרי אמיתיות, הייתי אני דווקא.

אבל על ההתפתחות הזאת, אני מבטיח לכם לספר בפוסט שבו אהיה במצב צבירה הרבה פחות אופטימי.

הפואנטה

אז מה הפואנטה?

ראשית, מי אמר שבכל כיתוב צריך שיהיה פואנטה.

שנית, החיים שלנו כל כך מלאים בפואנטות על כל צעד ושעל, שאני מרגיש שאני יכול לפטור את עצמי מן הצורך באחד פרטיקולארי לפוסט הזה דווקא.

אז מצידי שהפואנטה בפוסט הזה, יהיה העדר מוחלט של פואנטה.

חג שמח לכולכם, ולמעטים שדומים לי, אני משתתף במלאו הכנות האפשרית בתסכול של החג כל הקונטקסט.
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות