בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
עבודה וכסף

עבודה בעגלות

יום רביעי זה היה,הגעתי לקניון והיה ריק בצורה מטרידה,אפילו הצמחים נראו שבוזים והם מפלסטיק,מבינים, הולך להיות יום מעניין.
השעה היתה 12 בצהריים,20 מטר לפני העגלה עצרתי,הסתכלתי לעברה,2 עובדים מנסים לבדר את עצמם,נאחזים בכל דבר אפשרי ע"מ לא לאבד את השפיות,ניגשתי,מחייך כמובן,ואחרי 5 דקות של התעדכנות,בדיקת מלאי ושלום חפוז להיא מהפרצלים(בייגלה בעברית) קראתי לדודו וביקשתי ממנו שיעשה את הפרצוף הכי מכוער שלו,בלי לחשוב,בלי להסס,פשוט להשתטות לדקה,אני עושה את זה לפעמים ,זה משחרר.
אחרי שהרגעתי את האבטחה וצ'יפרתי את האמא של הילדה שדודו החליט להראות דווקא לה,
את הפרצוף המכוער שלו,ילדה שכנראה לא תשכח את אותו יום רביעי לעולם.חייכתי והמשכנו את היום,ככה זה בעגלות כ"כ הרבה דברים משתנים במשך היום,אתה חווה כ"כ הרבה רגשות
והכל משתנה כ"כ מהר והיופי הוא לראות איך אנשים אוכלים את זה,מה העגלה מוציאה מהם.
על העגלה השפה האנגלית חשובה היא,אפילו יכולה להועיל אבל רוב הסיפורים המצחיקים
והיפים הם על אנשים שלא מבינים מילה באנגלית,ממש ככה אני לא צוחק,ועדיין עם רצון מטורף והתמדה עם לא מעט חוצפה או יש לומר העזה פשוט מוכרים,יש עוד סיבה,אפילו
חשובה,הם לא מבינים מילה באנגלית ולכן לא מבינים את המילה לא,הם פשוט לא שומעים אותה,שזה יתרון לפעמים אם תשאלו אותי ואתם בטח לא שואלים אותי אז נמשיך הלאה. יום מעניין כבר אמרתי? השעה חמש,אחרי שעשיתי גבות,שעווה במפשעות,3 קעקועים ובדיקת מלאי בויקטוריה סיקרט נשארו עוד 4 שעות להרוג ואז היא הגיעה,יפה ,גבוהה לבושה כולה בשחור ומבט עצוב בעיניים אבל מה לחמנייה או קציצה איך שתקראו לזה, אני מייד ניחשתי,היא בדרך ללווייה ולא כי אני גאון אלא כי אני יודע שבמרחק נסיעה של עשר דקות מהקניון יש בית לוויות. אני במקרים כאלה לא מנסה לעצור ולמכור,כזה אני,את דודו שחושב שבית הלוויות הוא בית של אישה עם שם מוזר ששמה פיונרול זה לא עניין,ובחיוך מוגזם אך לא מדי עם המון חן ואנגלית שהוא בעצמו ממש הרגע המציא הוא ניגש,אבל בלי להתרחק מהעגלה,כי אסור,הוא היה נחוש וזה קטע כזה שאתה נחוש,שאתה מחליט ממש לעצור מישהו הם פשוט נעצרים,לא יודע איך אבל זה פשוט קורה, גם היא נעצרה.אני לא אכנס לפרטים רק אומר שאחרי עשר דקות היא עמדה שם עם דמעות בעיניים שכל רצונה הוא ללכת בעוד דודו מנסה למכור לה קרם לפנים בריח גויאבה שיגרום לה לחזור 15 שנה בזמן,אז החלטתי להתערב,היא שיחררה לעברי מבט מתחנן,קח אותו ממני אמרה בלי מילים,הסברתי שהוא היה סגור במרתף במשך 3 ימים כחלק מבדיחה חולנית,היא חייכה בפעם הראשונה מאז שהגיעה וניצלה את פסק הזמן כדי לחמוק באלגנטיות שרק לאמריקאים יש ואני שחררתי כמובן.לדודו אמרתי שהוא מזכיר לה את החבר לשעבר שלה ואין מצב שהיא תקנה משהו מהלשעבר כי הרי בדיוק היא התגברה עליו,אההה אמר בדרכו שלו בגלל זה היא הייתה עצובה,בגלל זה הדמעות,ואחרי שהסכמנו שהוא שובר לבבות המשכנו הלאה,ללקוח הבא,לדבר חדש.כשנגמר היום ומכרתי עוד כמה מכירות נאות של 1700 דולר כל אחת,ואני מת על המגזימים האלה שזורקים סכומים שלא היו מביישים את ביל גייטס עצמו והרי כל היום אתה מולם רואה איך הם מוכרים בשקל תשעים ומבט של פספוס על פניהם ,מת על המגזימים האלה.אז אחרי שהגעתי הביתה וכיסיי לא מלאים כמו שכבר ניחשתם,מתחיל המירוץ,מה לעשות קודם,כי אחרי 10 שעות בממוצע בקניון דברים מקבלים חשיבות שונה, מקלחת או מקלחת,זה לפני הכל ואז לפי סדרי עדיפויות,כי עייפים ורוצים להספיק כמה שיותר כמו בסוף שבוע שאתה חוזר הביתה מהטירונות,אז בישלנו ארוחה קטנה שכל אחד תורם בדרך שלו ותוך כדי נאספנו כל אחד מעיסוקיו שלו הוא וישבנו לשולחן לפטפט קצת ,להוסיף עוד מימד של שפיות שיהיה כוח ליום חדש.אני גר עם יוסי,חן וכפיר,3 בנים ונסיכה,בית מספיק גדול עם זאת שלכל אחד יש את הפינה ושלו ויש גם מלא ביחד ככה שזה כיף ולא צפוף מדי.אז ככה זה בדר"כ הולך
כפיר יקיר הבנות מעדכן על הנעשה בתחומי המין היפה בקניון,יוסי בדרכו המיוחדת שלו מעלה חיוך על השפתיים עם שלל סיפורים ועדכונים מיום עבודה בקניון ותמיד יש איזו זקנה מטורפת שהוא רוצה להרוג,ברוך הבא לאמריקה אומרים לו כולם שוב פעם מחדש.וחן,חו היא כמו סוג של תבלין מיוחד שאם יודעים עם מה לערבב אותו יוצאים מטעמים ואם לא..יש מין פרצוף מוזר כזה וחשק עז להזמין פיצה.אחרי ארוחה קצרה ורצף התערבויות עוד יותר ארוך של מי עושה כלים הפעם עם תשובות הזויות ורצף צחוקים ששוה את כל העניין אני שוב עושה כלים,שם אייפוד ,מכוון רשימת שמיעה ויוצא לרומן בין כפיות,מזלגות וצלחות עייפות שכבר מכירות אותי בעל פה,ככה זה שמפסידים בהתערבויות כל הזמן.הזמן עף ובלי לשים לב השעה כבר אחת ומחר יום חדש,הכל מהתחלה,אפס בקופה,סידור עגלה,כל אחד והטקסים שלו,הקצב שלו להתמזג עם קובית העץ הזו שכל כך הרבה אנשים חיים את השיגרה שסביבה וזה כי כמה מאיתנו ,הישראלים,גילו את הפוטנציאל הגלום,את כוחה בלב המסדרונות
של הקניון.
 
 
 
אז אחרי כמה שעות שינה שלי אישית בדר"כ מספיקים הגעתי ליום חדש,הרגשתי טוב הבוקר,בטוח בעצמי,כל בוקר זה נבנה מחדש.לבשתי מכנס אפור וחולצה לבנה מכופתרת עם הדפס בגב שלא יראה מלצרי מדי, בשעה אחת עשרה איפרתי לקוחה עם איפור שעל פי הכתוב עליו מיוצר בהרי האלפים הגבוהים,ממש שם בגובה של 5000 מטר מעל פני הים בעזרת בהונות בלבד של נזיר טיבטי חכם,ממש שם למעלה זה מיוצר,בשעה אחת עשרה וחמישה הפנים שלה נראו אחרת לגמרי והתברר שהיא סובלת מתגובה חמורה של אלרגיה לבהונות של נזירים טיבטים,אני אישית לא נבהלתי ובחיוך שלא יודע מאיפה הבאתי התחלתי לחפש דרכי מילוט למקרה שאיש הפיל פה יחליט להשתולל,אחרי עשר דקות של פאניקה נשלטת אבל היסטרית היא חזרה למימדיה הטבעיים וכאן כבר לא ידעתי מה אני מעדיף כי היא לא ממש מציאה,היא ביקשה להפתעתי לקנות קצת מזה הדבר,לא מבין איך אבל לא שואל שאלות שמתי בשקית כמו שלימדו אותי והדפסתי בקופה,300 דולר ותשאלו למה,זה כי היא אהבה את התגובה שלי למוצר וזו בדיוק התגובה שהיא רוצה לקבל שתפתח את הדלת בחג ההאלווין הבא,החג הזה שמפחידים ילדים וכפיצוי נותנים להם ממתקים,החג הבא הזה שלילד או ילדה מסוימים כבר לא יעזרו כל הממתקים שבעולם.ברוכים הבאים לאמריקה כבר אמרנו.ככה זה,פה רואים הכל,נתקלים בכל דבר אפשרי ובעגלות על אחת כמה וכמה וזה כי אנחנו בלב מוסד מאוד חשוב להם,הקניונים פה שונים מהארץ בתפיסה,כאן זו שיגרה, ממש דרך חיים.הם באים לקניון עם המשפחות,הולכים להסתפר,נפגשים לצהריים,סתם באים להסתובב 9 שעות רצוף,אותם אנשים שנכנסים בעשר בבוקר עדיין מסתובבים בחמש בערב רק בקצב איטי יותר
בגלל זה אני חושב שצריך לצמצם את שעות העגלה קצת,נגיד מ12 ועד שש כל יום,אולי נהיה קצת יותר נסבלים,פחות מציקים.זו אולי אחת הסיבות שאני מוצא את העיסוק בעגלות קצת סזיפי לפעמים ועם זאת למדתי דרכן כל כך הרבה על כל מה שהולך פה,ממש שיעור מאלף כמו איזה מיקרוקוסמוס של היקום אם נגזים ונאמר. אולי זו הסיבה שאנחנו ממשיכים להיפגש כל קריסמס עם ערימה של רדבולים וכמות בלתי נסבלת של קפה אבל עם כיסים תפוחים משטרות ירוקים שלשמם הרי הגענו עד הלום,אז ככה זה עגלות,רצף של שיגרה שזורה בהמון לא צפוי שרובו לא כ"כ נורא,המון אנשים כל אחד וסיפור הוא ,כל אחד וסיבותיו שלו,עגלות,לי אישית יצא לפגוש כמה אנשים שילכו איתי לעולם ולא חשוב איפה אהיה ,אחד מהם הוא תימני מדליק
עם נוכחות מיוחדת אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.ועכשיו במקום לבלבל את המוח אני עף לישון מחר יום חדש ובמכולת כאן כמו בכל מקום אחר קונים בכסף ולא במילים אז לילה טוב
 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2020, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות