בס''ד
 
עברית | English                              
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
דף הבית | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | הפוך לדף הבית | צור קשר | פרסמו אצלנו
נשים

הצעה לביטול מוסד הנישואין

מהי המשמעות של "נישואין" בימינו?
מאת:יוסי שגיא
מבוא

מוסד הנישואין פושט את הרגל. עובדה, גיל הנישואין עולה מיום ליום, אחוז הגירושין מטפס, יותר ויותר אנשים אומרים שנישואין זו טרגדיה. הכמות המדהימה של ספרים המתיימרים לעזור לנו ב"שלום בית", מוכיחים יותר מכל על עוצמת הבעיה, וכן שלא נוצר עדיין הספר שהצליח לגלות את תרופת הפלא ל"שלום בית". מסכי הקולנוע והטלוויזיה, מלאים בסצנות המתארות את התסכול המלווה חיי נישואין. והציבור מפנים בהדרגה את העובדה שהרעיון פשוט גרוע.

מדוע לא נישואין?

מהי המשמעות של "נישואין" בימינו? כאשר מתבוננים בכך מגלים, שהמשמעות היחידה היא: "כאשר תרצה להיפרד מבן הזוג, נוציא לך את הנשמה עד שתצליח". וזאת, משום שמבחינה חוקית, לשני הצדדים מותר לבגוד, אפשר לחיות יחדיו גם בלא כניסה למוסד הנישואין, ואפשר גם ללדת ילדים מחוץ לחיי הנישואין. משתמע מכך שהמשמעות היחידה למוסד הנישואין, הינה, בלימת היכולת להיפרד כאשר מעוניינים בכך.

כשמתבוננים בדבר זה, מבינים מייד, מדוע נישואין הוא רעיון אידיוטי לפי כל קנה מידה. וזאת משום, שמטרתו היחידה היא להגביל את החופש לבחור בדרך חיים, ולשמר מצב שהינו רע לשני הצדדים, כאשר שני אנשים שאינם מעוניינים לחיות יחדיו מוגבלים מלהתנתק זה מזה.

למרות ש"על הנייר", אין שום רע בעסקה כזו. זאת משום, שאישה רשאית לדרוש מגבר, כל דבר שעולה בדעתה תמורת הסכמתה לחיות איתו בצוותא, היא רשאית להתנות, שאם ברצונו להמשיך לחיות איתה, עליו לרקוד במשך שעתיים כל יום ביחד עם החתול. זו זכותה, כמו שזכותו של הגבר להסכים או לא.

טענתי מתייחסת לממסד, לחוקים, ולממשלה, שמתחזקים ומעודדים את מוסד הנישואין. זאת משום, שחוזה הנישואין בבסיסו הוא בלתי מוסרי ובלתי ראוי. כל הגבלה שהיא על אדם, לאורך ימים ושנים, אינה מוסרית, ואינה מוצדקת ובוודאי שאין לראות בה אידיאל. במיוחד ביחס לנישואין, שם גם לא קיימת הסכמה מלאה לחתימת החוזה, ורק הלחץ החברתי, והצורך בקרבה רגשית, כמו גם קביעת סטנדרט מוסרי המחייב אדם להתחתן באיזשהו שלב, גורמים לאדם לחתום על חוזה אומלל זה. ומלבד זאת, במקרים רבים החותם כלל לא מודע לתוכנו של החוזה, ולסיכוניו, ובתמימותו הוא בטוח שהוא עתיד לחיות באושר ובעושר עד זקנה ושיבה יחדיו, ולכן הוא אינו מוטרד מאם וכאשר. כאשר מתגלה עומק התקיעות והשבר, זה כבר מאוחר מידי, ואז, עליו לעבור שבעת מדורי גיהינום כדי להשתחרר.

כעיקרון, צריך לבטל את מוסד הנישואין, כך שהחוק לא יכיר כלל במצב של נישואין, ולא יהיו לכך שום השלכות. אישה שמעוניינת להתחתן עם גבר, או להיפך, הייתה צריכה ללכת לעו"ד ולהחתים אותו על חוזה הקובע מפורשות, שכאשר ברצונו להיפרד, זכותה להוציא לו את הנשמה. ירצה יחתום, לא ירצה, לא יחתום. אבל אין שום סיבה נראית לעין,שהמדינה תיצור מין חוזה אוטומטי כזה, הכולל בתוכו ערימת סעיפים, שכל גבר אמור בסופו של דבר להתחייב להם.

אי לכך, מדינה אינה צריכה לסייע לחוזה מעוות זה. ועליה לבטל את כל מוסד הנישואין על כל השלכותיו. מי שרוצה לחתום חוזה עם השני, שבו הוא יתחייב לגור עם השני, ולהיתקע איתו כלכלית, שילך לעורך דין וינסח. המדינה אינה צריכה להיות קשורה לכל הנושא הזה.

רקע היסטורי

אז מי בכלל המציא רעיון כזה מטופש? ומדוע?

כדי להבין זאת, עלינו להכיר את ההיסטוריה האנושית. במשך אלפי שנים, גברים היו קונים נשים, "קונים" – בלי מירכאות. היו משלמים טובין לאבי האישה בדרך כלל, תמורת הזכות בשימוש לאורך שנים. אישה שהייתה שוכבת עם גבר אחר, היו בדרך כלל הורגים אותם, וזאת משום שגזלו את קנינו של הבעל. כאשר לבעל היה נמאס מהאישה, הוא היה יכול לגרש אותה. והאישה לא יכלה להתגרש, מכיוון שהיא הייתה קנינו של הבעל. כמו כן, התחייב הבעל במקרים רבים לדאוג למזונות לאישה, כחלק מהעסקה. אך במקביל האישה הייתה אמורה לעבוד, והכסף של העבודה היה שייך לבעל. מערכת זו הייתה צמודה בדרך כלל להיתר ריבוי נשים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור קבוע בנשים, משום שכל גבר יכל לישא כמה נשים, ונשים בדרך כלל הם חצי מהאוכלוסייה בקירוב. המחסור יצר את הביקוש, והביקוש בתורו יצר את מושג המכירה של האישה כביזנס לכל דבר ועניין.

במשך הזמן, קרו שני דברים. האחד: הנצרות שקידשה את מושג המונוגמיה, שבה קיים איסור לריבוי נשים. והשני, הדמוקרטיזציה. כתוצאה מהדמוקרטיזציה, עיקרו את המושג שהאישה הינה קנינו של הבעל, וזאת משום שזה בלתי מוסרי לסחור בבני אדם. דבר יפה וחשוב מאד, ללא ספק. אבל מושג הנישואין נשאר, שעיקרו, היפרדות כאשר מעוניינים בכך, בצורה קשה למדי. כך נוצר יצור כלאיים, שהשאיר את המושג נישואין, כמחויבות לחיות יחדיו, ועם זאת עיקרו ממנו את המשמעות המקורית של קניין הבעל. והדבר היחידי שנשאר הוא הקושי להיפרד.

מהו הכוח שהשאיר את המוסד הזה למרות השינויים הרבים? דבר ראשון, מקורו בשמרנות חברתית, שכתוצאה ממנו, כל שינוי שנעשה במבנה החברה נעשה במינימום הנסבל, ולא פותרים את הבעיה בצורה מוחלטת. סיבה נוספת לכך הינה, שנשים בדרך כלל, היו מעוניינות ביציבות ובטחון, ועל כן היו זקוקות לבעל שיקשה עליו לברוח בסופו של יום. ומכיוון שגברים זקוקים לנשים, הנשים נהגו להתנות את הקשר באיזשהו שלב, בתנאי שיינשאו. והגברים הסכימו בלית ברירה.

חשוב להיות ערניים לכך, שהצורך ביציבות אצל נשים, פחת כיום במידה דרמטית, וזאת משום שכיום נשים מתפרנסות במידה כמעט זהה לגברים, ועל כן אין להם את הצורך ביציבות. ולכן, במצב נוכחי זה, הסבל שנגרם לשני הצדדים כתוצאה ממוסד הנישואין הינו מיותר לחלוטין.

חיי זוגיות מומלצים

חיי הזוגיות המומלצים לטעמי, כאלו המתאימים לעולם מתקדם ומודרני. אלו חיים שבהם אנשים המכירים זה את זה, מפתחים קשר רגשי עמוק, ובהדרגה עוברים לנהל חיים משותפים, הכוללים מגורים יחדיו, חשבון פיננסי אחד, וגם, הולדת ילדים יחדיו. כל שלב בנפרד, בקצב ובזמן המתאימים. אם וכאשר בני הזוג מרגישים שאינם אוהבים יותר, הם אומרים שלום יפה, ונפרדים. כמובן שאין חובה להיפרד, ואפשר להמשיך ולהזדקן יחדיו עד מאה ועשרים, אם מעוניינים בכך.

מכיוון שלא קיימת מחויבות להישאר יחדיו, יש לנהוג בגילוי לב ביחס לקשרים אם אחרים, ואין זה הגון לבגוד בשני באמצעות הסתרה, אם אינכם אוהבים יותר, אמרו שלום יפה. אם אתם מעוניינים לגוון את הקשר, אמרו לבן הזוג: "אני אוהב אותך מאד, אבל בא לי להתפרפר, אם ברצונך להיפרד זו זכותך, אני מעוניין להתפרפר אבל להמשיך לשמור על קשר", וכל בן זוג יכול לקבל את ההחלטה כרצונו. בעיקרון מדובר, על עצמאות של כל אחד מבני הזוג, ועל שקיפות. חיים כאלו, הם חיי האהבה האמיתית. בלי שום אמצעים חיצוניים שליליים.

חשוב להדגיש, ההערכה שבמקרה כזה הקשר לא יהיה חזק דיו, אין לו כלום עם המציאות. המציאות מוכיחה, שדווקא בקשר חברי הקשר חזק הרבה יותר, ולאורך שנים רבות יותר, מאשר קשר במסגרת נישואין. וזאת משום שהמצב של קשר כפוי מכוח כבלים חיצוניים, פוגם בצורה רבה באהבה הספונטאנית, ובצורך להשביע רצון זה את זה, מה שיוצר בתורו את המחלוקות והמריבות, וירידה דרמטית בעוצמת הקשר.

אני טוען, שלא בלבד שקשר בלא נישואין הינו צודק יותר, אלא הוא גם חזק יותר, בריא יותר, ומהנה יותר, וגם מחזיק מעמד לאורך זמן רב יותר.

כיצד לנהל מבחינה חוקית את מערכת הזוגיות?

כאשר אנו מחליטים לבטל את מוסד הנישואין, עלינו להגדיר מחדש את חוקי השיתוף הממוני הזוגי, ואת האחריות על הילדים.

כעיקרון, יש צורך לטפל בשני נושאים כדי לסדר את חיי הזוגיות מבחינה חוקית.

א. בעלות ממונית על נכסים.

ב. גידול ילדים, ומימון גידולם.

בשני נושאים אלו, יש לטפל ביחס לשני מצבים, האחד, כאשר בני הזוג חיים יחדיו, והשני, כאשר הם נפרדים זה מזו.

ובכן, כאשר בני הזוג חיים יחדיו, גידול הילדים מתבצע על ידי שני בני הזוג בשווה. המימון השוטף צריך להיעשות באמצעות חשבון משותף שאמורים בני הזוג לפתוח, שלתוכו ניתנים המשכורות של שני בני הזוג מכאן ולהבא.

כאשר מחליטים להיפרד, יש צורך לחלק את הרכוש המשותף. כדי לבטא את הבעלות האמיתית על הנכסים, יש ליידע מראש את בני הזוג על השלכות הרישום של הבעלות. ואז, החלוקה צריכה להתבצע על פי רישום הנכסים. נדל"ן – על פי הרישום בטאבו. מכוניות - על פי רישום הבעלות. חשבונות הבנק – על פי הבעלים של החשבון, ובחשבון משותף יש לבצע חלוקה למחצה. כאשר בני הזוג מודעים לכך מראש, הם אמורים לדאוג לכך שהדברים אכן יבטאו את האמת הפיננסית.

לגבי נכסי דניידי שעליהם לא קיים רישום, כמו, ריהוט ביתי ומכשירי חשמל, יש בכך בעיה. למרות שאין זו בעיה אקוטית, מכיוון שערכי המוצרים הללו אינם גבוהים במיוחד. ההבדל בין המצב הקודם, לבין המצב הנוכחי, שבמצב הקודם ישנו גבול ברור, לפני הנישואין ואחריו, ואילו על פי הצעתי לא קיים גבול כזה.עם זאת אפשר למצוא פתרונות יצירתיים לשאלה זו.כאשר היעד הוא כמובן, חלוקת הרכוש על פי הבעלות של הקונה. יתכן שהדרך לבצע זאת, ע"י העיקרון שמי שהוא בעלים על הדירה, הוא גם הבעלים על תכולתה, ובשוכרים, מי שרשום כשוכר, אלא אם כן יוכח, שהמוצר נקנה באמצעות כספו של האחר. כאשר יהיה קיים חוק כזה, הרי שאנשים ידאגו לכך, שהרישום של הבעלות הממונית, יבטא באמת את הבעלות האמיתית. כך למשל, כאשר בני הזוג מעוניינים לחיות יחדיו גם בצורה פיננסית, ידאגו לכך, שהדירה תהיה רשומה על שניהם.

גידול ילדים. אין ספק שגידול משותף של הילדים הוא האידיאלי, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה רגשית ופסיכולוגית. כאשר נפרדים, נוצרת בעיה. עם זאת מן הראוי להדגיש, שבעיה זו קיימת בכל מקום שבו גירושין הוא הליך חוקי. ועל כן אין בעיה זו תולדה של הצעתי. אמנם באופן תיאורטי הינה גורמת להגדלת שכיחותה. תיאורטית – משום שלדעתי דווקא העובדה שאין מוסד נישואין, יאריך את הקשר לטווח ארוך יותר, מאשר המצב כיום. וזאת, משום שעצם המחויבות להישאר ביחד, מוציאה את כל הטעם מהקשר, והופכת את הקשר לכפוי ומאולץ. כמו כן, לא קיים הרצון ההדדי למצוא חן זה בעיני זה, מכיוון שבן הזוג "בכיס שלך", וזה הורס את כל החוויה הרומנטית. שכיח מאד למצוא זוגות שהיו חברים במשך שנים באושר, וזמן מועט לאחר שהתחתנו, התגרשו. ועל כל זוג שהתגרש, קיימים מאה זוגות שלא התגרשו, למרות שהקשר צולע למדי כתוצאה מהנישואין. מכל מקום, גם אם אכן נגביר את כמות הגירושין, עדיין אין בזה הצדקה מוסרית לכל מוסד הנישואין, שבו כופים על אדם קשר עם זולתו.

אם כך, בעיית הילדים הינה בעיה מובנית, כאשר ברור, שככל שהילדים גדלים הבעיה קטינה, הן מבחינת השבר, והן מבחינת קלות הגידול. בכל אופן, יש לראות כאידיאל, גידול של הילדים באמצעות שני ההורים, גם לאחר שנפרדים. דרך אחת לבצע זאת, הינה באמצעות מגורים בקרבת מקום, כאשר הילדים נמצאים חלק מהיום או חלק מהשבוע אצל בן הזוג האחד, ובשאר הזמן אצל השני. וכך, הם ממשיכים לגדול עם שני הורים. ואז הנזק מינימאלי. חשוב להדגיש, שבמקום שבו לא קיים מוסד נישואין, סביר להניח שהפרידות יהיו רגועות יותר, זאת משום שבני הזוג לא יחכו עד שיזרקו סטים שלמים של צלחות זה על זה. לכן, עצם הפרידה תהווה משבר קטן יותר לילדים, וגם השנאה ההדדית של בני הזוג, אמורה להיות פחותה בהרבה. מצב דברים זה, יגרום לכך, שקל יהיה הרבה יותר להמשיך בגידול משותף של הילדים גם לאחר הפרידה.

במקרה, ובו אחד מבני הזוג אינו מעוניין לגור בקרבת מקום [למגוריהם המשותפים האחרונים], הרי בן הזוג השני מקבל את זכותו על הילדים. כאשר שני בני הזוג אינם מעוניינים בגידול הילדים, דבר נדיר מאד, ואי אפשר לכפות על שניהם לגדלם ביחד. על בית המשפט להתערב ולהחליט על פי שיקול דעתו. במקרה וכתוצאה מכך, רק אחד מבני הזוג מגדל את הילדים, בן הזוג השני צריך להשתתף במימון של הגידול, שווה ערך לגידול ילד בתנאים מתקבלים על הדעת. ועליו לשלם את כל סכום הגידול ולא חציו, מכיוון שבן הזוג השני טורח בגידול הילדים יותר. כאשר שני בני הזוג מגדלים את הילדים בשותפות, עליהם גם להשתתף בעלות הגידול למחצה, כאשר זה אמור להתבצע בצורה טבעית [חלק מהשבוע הוא אוכל אצל האבא, חלק אצל האימא] אם קיים חוסר איזון [רק האימא קונה את הבגדים] יש לנסות להסתדר ביניהם, וכאשר אין זה מצליח, עליהם לפנות לבורר לענייני משפחה, שיהיה ממונה על נושאים אלו, והוא יכריע האם האחד צריך להוסיף תשלומים לשני.

לא ביצעתי שום הבחנה בין גבר לאישה, וזאת משום שלטעמי כל הבחנה כזאת הינה שוביניסטית, אלו הטוענים שהגבר צריך לפרנס את ילדיו ולא האישה, טוענים בעצם, שהאישה הינה שלומיאלית בצורה כזאת שאינה מסוגלת לפרנס את עצמה כיאות, גם כאשר המעמסה הטכנית של גידול הילדים נחלקת בשווה.

הסטטיסטיקה מדברת על פער לא מהותי בסכומי המשכורת של גברים ונשים, פער שהולך ומצטמצם, ויוסיף ויצטמצם בעתיד. מלבד זאת, חלק ניכר מהפער נובע מכך, שנשים נשואות מעדיפות להשקיע יותר בבית ופחות בעבודה, ולכן בוחרות עבודות בשעות נוחות יותר. לגבי רווקות צעירות, הפער במשכורת בין גבר ואישה הוא אפסי. אם כך, רק בבית שבו יש שני בני זוג, או כאשר האישה משקיעה יותר מהגבר בגידול הילדים,[כאשר הם פרודים] אזי יש פער משכורת. בשני המקרים האלו, אכן הבעל משתתף יותר. במקרה הראשון, הבעל אמור להרוויח יותר לקופה המשותפת, ובמקרה השני, הבעל לשעבר, צריך לשלם לאישה דמי החזקה מלאים של הילדים.

כל הנצחה של ההנחה כאילו הנשים אינם מסוגלות להתפרנס כגברים, גורמת לכך שהיא תוסיף להגשים את עצמה. כאשר תיעלם גישה זו, יתייחסו לעובדות בכבוד, כמו לעובדים, וגם ישלמו להן בהתאם.

לסיכום

המלצתי היא: לבטל לחלוטין את מוסד הנישואין, ולהחליפו בחוקים שפורטו לעיל, כדי לסדר את שאלת חלוקת הרכוש כאשר מתגלעת מחלוקת, ואת חוקי גידול הילדים המוצעים לעיל.

צעד זה יגדיל את אושרו של הפרט בצורה דרמטית, וזאת משום שחלק נכבד מעוגמת הנפש הנגרמת לבני האדם כיום, מקורה בחיי הנישואין, ובהקשרים שסביבם. הצעתי עתידה להגדיל את האושר בצורה דרמטית, ותאפשר חיים צודקים יותר, שמחים יותר והגונים יותר.

 
תגובה לכתבה   |   שלח לחבר
 
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות
 
  תגובות  
 




 
 
 
 

ראשי | אודותינו | החשבון שלי | תקנון | צור קשר|פרסמו אצלנו|כתבו לנו


חנות וירטואלית | בניית אתרים
סיקום - חנות וירטואלית
© 2019, לוס אנג'לס ישראל . כל הזכויות שמורות